שבעים פנים לקריאה בתורה

כיום משתלטת על מערכת החינוך הדוקטרינה של בנט, הרואה בספר "גדר חיה" יצירה, שהנוער לא יוכל להכילה, כי מתנהל בה ניסיון לבנות מערכת יחסים בין יהודייה ובין פלשתיני, ניסיון שלא צלח במהלך התיאור בעלילה. זו דוקטרינה, שבדרך הזו תבקש בהמשך להסיר המלצתה על כל ספריו של חתן פרס נובל לספרות, בשביס זינגר, המתאר מערכות יחסים פורצי גבולות והרהורי חטא ואף פריצות אצל מורי הלכה. ועל הדרך יסיר את הספר "הרופא וגרושתו" של חתן פרס נובל נוסף לספרות, ש"י עגנון.

הדוקטרינה המשתלטת על הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי פוסלת את הזכות לקרוא את התנ"ך ללא תיווך בלעדי ומחייב של פרשנות התורה שבעל פה. התנ"ך, למרבה הצער, משתלטת במשרד החינוך התפיסה הרואה את התנ"ך כספר, שיש להבינו אך ורק באמצעות ההלכה וכמובן דרך מפרשיה המוּרשים לכך ושלילה מוחלטת של התפיסה שיש שבעים פנים לתורה.

אם אני לאחר קריאת מוצא המינים של צארלס דרווין מתקשה ללכת בדרכם של מפרשים מוּרשים, הגורסים שיש להתחיל את ההיסטוריה של היקום במעשה הבריאה, לצערי, יפנו לעברי אצבע מאשימה, שאני בבחינת מי שפוגע בטקסט. כי נוצרת עוצמת פער בין מניין השנים של היקום שקובעת פרשנות אורתודוקסית ומניין שנות קיומו של היקום, העומד במבחן ההוכחה המדעית.

בקוראי סיפורי נסים, אני חש שיש לי חרות ואף צורך להתנתק מהמוּרשים שהוסמכו לכך להסבר הנסים. אני חש חרות גם להשתחרר משלל הסברים מדעיים שביקשו לתת הסבר לכל נס, כדוגמת נס חצית ים סוף. החרות מלווה במתן יראת כבוד לארון הספרים היהודי. זו יראת כבוד, שאינה מקבלת כל הסבר כמובן מעליו, כמו לדוגמה שהספר "שיר השירים" נכנס לספר הספרים, כי הוא מבטא את חיזוריה של כנסת ישראל אחרי הקדוש ברוך הוא. זו חרות שאני מחייב את עצמי ללמוד את רזי רזיה של הספרות ההלכתית. אך הכבוד ואהבה, שאני רוחש ליצירה של חכמינו זיכרונם לברכה, מותירה לי מרחב ועצמאות מחשבתית גם להפעיל את שרביט הביקורת.

אני שומר לעצמי חרות להתייחס לתופעה, שיש לה ביטויים ספרותיים מנוגדים בתנ"ך ומרשה לעצמי להעדיף אחד על משנהו. אם בנושא היחס לאישה, בת לעם אחר, שנישאה ליהודי, אני פוגש שני סיפורים, שהאחד רואה באשה הזרה טומאה והשני מתייחס אליה בכבוד, נשמתי יוצאת אל הסיפור האחרון.

כך קורה לי, שאני מסתייג מהתנהגותו של עזרא הסופר כלפי נשים לא יהודיות, לעומת יחס שונה בתכלית השינוי מצד בועז לבת העם המואבי, בת לעם שחוקת ספר דברים מחייבת לנדות אותה לנצח נצחים. באותה סיטואציה התנהגות שונה של בועז. אני שומר לעצמי את החרות לשלול שלילה מוחלטת את התגובה של עזרא הסופר וכן גם תגובות פרשניות האוהדות את פועלו. לעומת זאת אני נשבה ביחסו של בועז כלפי מי שתהיה הסבתא רבא הלא יהודיה של דוד המלך.

אני מרכין את ראשי אל מול רות, בת עם מואב, עם שכאמור עליו גזרה התורה חרם לעולמי עד. אני מעריץ את האישה הזרה המקריבה את עתידה והולכת לארץ זרה, רק לא להפקיר חמות, אם בעל אהוב שנפטר. רות ממאנת לקבל את הצעת החמות לשקם את חייה מחדש בקרב בני עמה, בארץ מואב. לעומת זאת אני סולד מעזרא הסופר שפגע לא רק באישה הזרה, אלא קרע נשים רבות מבעליהן וילדים מאבותיהם. ללא עוול בכפם אמלל את חייהם.

מול מעמד מצמרר - בו תובע עזרא להוציא מקהל ישראל את המתחתנים "בְּעַמֵּי הַתּוֹעָבוֹת הָאֵלוּ"(עזרא ט' 14) ותבע "לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַנָּשִים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן" ( שם, י' 3) - אני מעדיף את המעמד המקבל בסבר פנים יפות בת עם זר במגילת רות. לכבודה של האישה המואביה נערך טקס מרשים, בו מברכים אותה ואת מי שביקש את ידה - "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים, יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּה הַבָּאָה אֶל בֵּיתְךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׁרָאֵל..."(רות, ד' 11) כך עלינו להתייחס למאות אלפי יהודי רוסיה שבעטין של שנות חיים רבות שם הוקמו משפחות מעורבות.

בימים של התעצמות ממדי שנאה לאחר, במיוחד כשהשנאה מקבלת גיבוי של מורי הלכה, אני חש צורך פנימי להפנות עורף לוולגריות של עזרא המשתמש באקט של איום בנידוי ובחרמות, כולל החרמת הרכוש (עזרא י' 8) כלפי מי שלא יציית לצו לגרש את רעייתו וילדיו מהבית. ניפוץ התא המשפחתי לרסיסים בעזרא מול בנייה של תא משפחתי במעטפת של אהבה וכבוד במגילת רות - כשבשני המקרים הגיבורות הן מה שמוגדר "נשים נוכריות" - הם שני קטבים. לצערי, הממסד הרבני וממשל, שרוקד על-פי חלילו כיום, רואים בדרכו של עזרא מופת ומנחה דרך, ואני רואה בבועז ובסבתא רבא של דוד מורי הדרך .

התנ"ך אשר נתפס בשלוש תרבויות הדת המונותיאיסטיות - יהדות, נצרות ואסלם - במשך מאות רבות של שנים כספר קדוש, שהוכתב על-ידי האל כהוכחה להתגלותו ולעליונותו, אני נוטה לקבל את התפיסה, כי מדובר ביצירה שנכתבה על-ידי בני אנוש על-מנת לשחזר את עברם. האחד מתייחס לנושא של האישה, בת עם זר, כפי שמתייחס כותבו של ספר עזרא, ויש מי שיחסו הוא כדוגמת כותב מגילת רות. הייתי רוצה שבקרב עמי לא תנשבנה רוחות רעות של מלים בוטות כלפי זרים ההופכים את ארצי ל"אֶרֶץ נִדָּה" - ארץ טמאה (עזרא, ט' 11). אני מבקש שבלבבות בישראל תתנחלנה מלים מפליגות בשבחה של האישה לא לפי מוצאה הלאומי, אלא על-פי אופיה ומה שיש בה כאדם, ובמקרה של ספר רות מעשיה האנושיים וההומאניים הכשירו את הלבבות לראות בבת העם האחר "כְּרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶר בָּנוּ שְתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׁרָאֵל..." (רות, ד' 11).