עוֹשֵׂי חֹשֶׁך וַאֲפֵלֶה
אוֹֹר וּדְרוֹר מְאִירִים דֶּרֶךְ וּנְתִּיב
סַלֵּק יְסַלֵּק הָאוֹר הַחֲשֵׁכָה סָבִיב
יוּעְלֶה אוֹר בְּשֶׁשֶׁת קְנֵי הַמְּנוֹרָה
לְהַעֲלוֹת בָּהּ אוֹר וְלָלֶכֶת לְאוֹרָהּ
לְגָרֵשׁ עוֹשֵׂי חֹשֶׁך וַאֲפֵלָה
חֶשְׁכַּת הַדּוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלׂם שׁוֹלֶטֶת
לָאֹפֶל הוֹלֶכֶת וְדוֹחָה יָד מוּשֶׁטֶת
שׁוֹפְכִים דָּם וְאָיַאתאַלָּא מְצֻטֶּטֶת
דּוֹחָה אֶת הַשָּׁלוֹם וְתִקְוָה מְנַפֶּצֶת
מְעמעם אוֹר וְהַמָּאוֹר שֶׁבַמְּנוֹרָה
וּמחזק עוֹשֵׂי חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה
בּוֹאוּ וְיַחַד נִקְרָא
בּוֹא עַמּי וְשׁוּב לִהְיוֹת כַּמְּנוֹרָה
כֻּלָּהּ זָהָב מִקְשָׁה אַחַת טְהוֹרָה
בוֹא הַעֲלֶה בַּמְּנוֹרָה שֶׁבַע הַנֵּרוֹת
וּבִזְכוּתָהּ
לְסַלֵּק בְּאוֹר חֹשֶׁך וַאֲפֵלָה

המנורה סמל

המנורה נתקבלה כ"סמל המדינה" בשנת תש"ח כי המנורה הנה סמל של עם ישראל אז בלכתו במדבר ובשבתו בטח בארצו. המנורה בבית המקדש הייתה אחד הכלים שהקב'ה צוה לעשותם לשרת בקודש. חז"ל אמרו כי המנורה הייתה חשובה מכל הכלים האחרים במשכן וחשיבותה כהקרבת קורבנות לה' על המזבח. נמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, כדי לפצות את אהרן הכהן על שהוא ושבטו לא נטלו חלק עם נשיאי העדה בְַּחֲנֻכַּת המשכן. אמר הקב"ה לאהרן: זכית למצווה גדולה משל הנשיאים, בהדלקת שבעת הקנים אתה "מדליק ומטיב את הנרות". לא בכדי נאמר בתורה: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. רמז לישראל להיות יצוק יחידה אחת כמנורה. אף על-פי שהאורות המועלים במנורה חלקם נוטים למרכז משמאל לימין וחלקם נוטים למרכזאחדות" חייב, "אחידות" לא חייב. גם הלהבות שבקנים אינן דומות זו לזו. כל להבה קימת בזכות עצמה וביחד יוצרות האור לכן אומרים אנו זאת יום יום: לשאוף לטוב ביותר לעם ישראל ולעשות זאת בדרך הטובה ביותר שנראית לעושיה. כמו הלהבות בקנים יחד יוצרות אור.

פרשן ופשרן ופרשן ולא פשרן

שני אלה: הלל פשרן ופרשן שמאי פרשן ולא פשרן. הלל פֵֵּרַשׁ כדי להקל מבלי לסטות מן העיקר ושמאי פֵּרַשׁ להחמיר אף הוא לשמור על העקר. שני המפרשים גדולים בתורה ואז על פיהם יקום וישק דבר. דרכו של שמאי אומצה על-ידי הקנאים במשמע יקוב הדין את ההר, אשר קנאותם סללה את הדרך שלא ביודעין לחורבן, כי הרי משנאת הקנאים לשאינם קנאים, הביאה אותם לעשות ברית עם האדומים במלחמת האחים בה הרגו זה את זה. האידיליה שלהם עם האדומים לא ארכה זמן רב, כי נתפלגו והרגו את מנהיגי העם. ואילו דרכו של הלל סללה הדרך לחיים במובן "חיה ותן לחיות". לזכותו של הלל נזקף "הפרוסבול" תקנה שהותקנה על-ידי הלל בסוף תקופת בית שני שנועדה להחזיר למי שהלוה לחברו כסף בשנה השישית, לא יפסיד אותו בשביעית בשמיטה. החוב נמכר לבית הדין שלא חלים עליו דיני השמיטה וכך ההלוואה מוחזרת אחרי השמיטה על-ידי בית הדין לבעל החוב. גם בימינו עושים שימוש בפרוסבול לקראת שנת השמיטה. ואלה אשר חוששים מן ההלכה במדינת ישראל, אינם לוקחים בחשבון שיש עם רב שנוהג כך ואילולא ההלכה ודרך הפשרנות, לא יכול להתקיים מסחר, דבר שהיה משתק את החיים. מכאן, ההלכה בתחומים רבים שומרת על עם ישראל, בכל אתר ואתר בעולם שם הוא חי.

פגיעה בעושי טוב

בפרשה חוזרת התופעה של התלונות, אשר מלוה את ישראל מראשית יציאתו ממצרים עד בואו לארץ ועד ימינו יש ולחלק מהתלונות יש הצדקה, אלא שחלקן הגדול מתרחש דוקא כאשר דאגת העם מן המלחמה והסכנות האורבות לו אינן. אזי באים המתלוננים והמתאוננים ועושים עוול לאלה שנותנים מזמנם ואונם למעו הכלל. המתאוננים עושים עוול לאלה שמשרתים את העם בנאמנות, ביחוד כשהופכים הצלחה לכישלון. זאת כדי להצדיק התנהגותם. הם מוצאים פיסת שמועה והופכים אותה לאמת מוצקה, כי מנוי וגמור עמם לעשות זאת. לגבי דברים שאין ידים ורגלים ומופצים כשמועות מפה לאוזן עד שהופכים אותם ל"עובדה מוגמרת". יש בהתנהגות זו משום לשון הרע והטלת דופי בזולת מבלי שתינתן לנפגעים הזדמנות לסתור דברי בלע אלה. בפרשתנו דברים אלה תופסים מקום ומעסיקים אותנו שנאמר: ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (יא/א) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים, ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (יא/ד-ה). הדברים נאמרים בעת שלום ולא במצב לחימה באויבי ישראל במדבר. זה אופיני לישראל, כאשר ישראל נמצאים במצב רגיעה מתחילים להתאונן בעיקר על קיבתם שנאמר: וישמן ישורון ויבעט (דברים לב/טו) לא עוד אלא שהמתלוננים מפילים את האשם על האספסוף שנסתפח לישראל בצאתו ממצרים בדרכו לארץ כנען. הטלת האשם על האספסוף הופיע גם בחטא העגל.

תופעת לשון הרע

בסוף הפרשה מוצאים אנו עצמנו עוסקים בִּלְשׁוֹן הַרַע, שהעם הוזהר ממנו. לשון הרע כאשר אדם אחד מספר לאדם שני על אדם שלישי בלי שיש בידו ביסוס לדבריו. לשון הרע זאת הפצת דברים ללא בסיס כעובדות. הדברים נאמרים לרוב לא בפני האדם שהוא נושא הדברים. לעתים ציון עובדה קימת שלא בהקשר חיובי גם אם הדבר הוא אמת ויציב, אלה דברי לשון הרע. אפילו יש מדת מה של אמת בדברים, אמירתם שלא בפניו מה עוד אם הם בהקשר שלילי, זו אמירת לשון הרע. יש משל או עצה בערבית שמבטאים זאת כך: "מָא תְּאוּל לִלְאַעְוַר אַעְוַר פִי עֵינוֹ" אל תאמר לָעִוֵּר בעין אחת שהוא עִוֵּר. למרות שהאדם שתום עין, ציון עובדה זו פוגעת בו, לא כל שכן כשהיא נמרת בהקשר לדבר שקר ושלא בפניו. דברים אלה מוציאית דבת האדם רעה. המעביר ידיעות מְפה לְאֹזֶן נקרא "הולך רכיל" כי מציג דברי הרכילות כְּמַרכֻּלְתּוֹ. לכן דברי רכיל נחשבים כהוצאת דבה רעה על אדם. כי מעשה זה פוגע בשמו הטוב ובמעמדו. בימינו מוצאים למעשים כאלה צידוק, ומותר לעשותו שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו של אדם עליו מדברים וההולך רכיל נשען על "זכות הציבור לדעת". (בעיתונות למשל). יש מקום להביא לידיעת הציבור מעשי שחיתות ומעשים בלתי חוקיים כשהם נעשים על-ידי איש ציבור שיש לו השפעה על הציבור, אכן יש כאן זכות הציבור לדעת ובלבד שאומרם של השברים מביא אותם לידיעת הציבור כשהוא עצמו אינו נושא עמו "קופת שרצים". ברם מעשה כזה לא יהי המוצדק כלפי אדם מן השורה. בפרשתנו מדובר במרים שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדוֹת האישה הַכֻּשִית אשר לקח, כי אישה כֻּשִׁית לקח. (יב/א) אף על-פי שבמילה כּושִׁית לא התכוונה לאשה שחומת עור לגנותה, אלא לשבחה כ"כושית" דהיינו - "אשה יפת מראה" (כי בגימטריה סיכום כושית (736) וסיכום יפת-מראה (736). ובשיר השירים נאמר: "שחורה אני ונאווה ...," אף על-פי כן דברי מרים נחשבו בעיני אלוהים כאמירת לשון הרע, לכן נענשה מרים בצרעת. ובאותה מעמד קם משה "הנפגע כביכול" והתפלל לשלום אחותו באמרו: אל נא רפא נא לה עד שנרפאה. רש"י אומר: ומה מרים שלא נתכונה לגנותו של משה כך נענשה, קל וחמר למספר אדם בגנותו של חברו. המלה כושית נזכרה פעמים בפסוק: האישה הַכֻּשִׁית אשר לקח כי אישה כֻּשִית לקח, ללמדנו כי יש לעתים אישה נַאֲוָה בְּיָפְיָהּ, אך לא במעשיה, ויש אישה נאֲוָה בְּיָפְיָהּ וגם במעשיה - נָאָה בכל.

טוֹב לָקוּם לְהַעֲלוֹת אוֹר וְלֹא לְקַלֵּל וְגָם לֹא לָאוֹר
כִּי אֱמֶת מְאֶרֶֶץ תִּצְמַח וּבְהַעֲלוֹת אוֹר לָעָם יִרְוַח
בְּמוּסָר הַשְׂכֵּל מִן הֶעָבָר יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל חָזָק וְנִשְׂכַּר
לִהְיוֹת לְאֶרֶץ זוֹ מְחֻבַּר הוֹדוֹת לְאָרֶץ הָעָם נִשְׁמַר
וּבְכֹחַ עֲמִידָה הָעָם נוֹדַע וּבְהִזַּהֲרוֹ מִדַּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע
לְפִיכַךְ נָשׁוּב לוֹמַר דָּבָר
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מְרַע נֶאֱמַר כִּי אֵין דְּבַר סוֹד שֶׁנִּשְׁמַר
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמַע וּלְשׁוֹן הָרָע בָּרַבִּים נוֹדַע
הַדָּבָר נָכוֹן בְּחַיֵי יוֹם יוֹם הוּא נָכוֹן בַּעֲשִׂיַת שָׁלוֹם
הַדָּבָר הוּכַח לנו בַּעֲלִיל שֶׁשְפִיכַת דָּם לֹא הוֹעִיל