בסולחה שהושגה בימים אלה בין טורקיה לישראל אין כדי לבשר על שחר חדש. על הנייר יש, אומנם, נכונות הדדית ליישוב הסכסוך הקשה שנתגלע ביניהן ועל חזרה לנורמליזציה מלאה, אלא שרק כביכול כמובן.
בפועל, צריך לומר, יעמוד בעינו המתח הרב שהתלווה בשנים האחרונות ליחסיהן ההדדיים של שתי המדינות, בעיקר בעטייה של פרשת ה"מרמרה". סביר להניח שעל פני השטח ייראו היחסים האלה מן הסתם תקינים, לפחות בעתיד הקרוב, אלא שרק ברמת הרחוב. ברמה זו התיירות שוב תחזור לשגשג, ועסקות כלכליות-חקלאיות, בצד חילופי משלחות של תרבות, יהיו אז כפי שהיו בעבר.
מוקצית
ברמת השלטון, לעומת זאת, האיבה לא תקהה במאום. היא תישאר כפי שהייתה, ואולי אף תחריף עוד פי כמה יותר. אחרי ככלות הכל אין לשכוח את חלומו הרטוב של טאיפ
ארדואן לראות את עצמו כשליט עתידי על עולם האיסלאם, ובתור שכזה גם סביר להניח שהוא עצמו ימשיך להתייחס לישראל, לפחות במעמקי-ליבו, כאל מי שהיא מוקצה מחמת המיאוס עבורו.
הגיעה העת לשים קץ לאשליות שרבים מאיתנו נוטים לטפח. מאחורי הקלעים יש לטאיפ ארדואן מחויבות עמוקה לעולם הערבי בכלל ולאיסלאם הקיצוני בפרט. מחויבות זו רק מרחיקה אותו מירח-דבש כלשהו עם ישראל, ולנו לא נותר אלא לחרוק שן ולקוות שלפחות היחסים שעל פני השטח לא יינזקו.
מי שלמרות כל מה שנאמר כאן עדיין מעז לחלום על "היום שאחרי" - איננו אלא חולם בהקיץ, שהרי חילופי שלטון בטורקיה אינם נראים כלל באופק. ומאחר שכוחו של השליט הנוכחי הוא ממש אבסולוטי וללא עוררין - לא נותר אלא להתפכח ולהסכין עם המציאות המרה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
