על החוק להדחת/הרחקת ח"כים מהכנסת

האנרכיה ההתנהגותית של חברי כנסת, במיוחד בדיוני המליאה, הייתה כבר סמל לשנינה לתרבות הארגונית והניהולית של בית-הנבחרים ופגעה אנושות בתדמיתו ובכבודו כמוסד המחוקק העליון במדינה. ברור שבאין בסמכותם של היו"ר הקבוע וסגניו לרסן התנהלות מבישה של חברי הכנסת, הסיכוי לשיפור שואף לאפס. למעשה, אפשר להמר ברמת סבירות גבוהה, שללא צעדים אפקטיביים, המצב רק ילך ויחמיר.

המוטיבציה להתנהגות פרועה, מלבד העדר סנקציות אפקטיביות, נובעת משתי סיבות עקריות:¹ עימותים פוליטיים שמלבים יצרים והופכים את השיח הענייני להתכתשות. זו גולשת עד מהרה לפסים אישיים ולעימותים אידיאולוגיים המייצגים שסעים חברתיים ובראשם שסע הדתי והשסע הלאומי. מכאן קצרה הדרך לעימותים הנובעים משונות השקפות העולם של חברי הכנסת, במיוחד בהתייחס לפרדיגמות הליברלית-שמרנית מזה והפוסט-מודרנית אולטרא-דמוקרטית מזה.

הבדלי השקפות וויכוחים סביב הבדלים אלה, טבעיים ומובנים, אבל חייבים להתנהל בכללי משחק סבירים. שני העשורים האחרונים הביאו להקצנה חמורה בחברה הישראלית בשני התחומים: השסע הלאומי, הוליד את הוויכוח בשאלת אופיה של המדינה - "יהודית", "דמוקרטית", או "יהודית ודמוקרטית". למרחב זה, חדר השסע הלאומי דרך הגישה המבקשת ל"תרגם", ובעצם לסלף את מהות הדיון, משאלת היחסים בין דת ומדינה בישראל, לשאלה זהותה הלאומית.

במדינה שכל אזרחיה יהודים, היה נותר הוויכוח במרחב הדיון הדתי-חילוני: יחסי דת ומדינה. במקרה כזה, היה הדיון נסוב על השאלה מיהו המחוקק האמיתי - הכנסת (החילונית) או ההלכה היהודית. נדרש היה מנגנון פישור שיתמודד בהצלחה עם צרכי השעה ויעדכן באופן שוטף את "הסטטוס-קוו" הידוע מימי ראשית המדינה.

במדינה שלא כל אזרחיה יהודים, וקיים בה מיעוט ערבי (המגדיר עצמו "פלשתיני") של כ-22% מוסלמים ועוד כ-2-3 אחוזים ערבים נוצרים, דרוזים או אחרים, הדיון חורג מן המרחב היהודי לעבר שאלת מעמדו האזרחי של המיעוט. חופש הפרט וזכויות הפרט מבטיחים ליחיד חופש בחירה דתי כרצונו. אולם העובדה הדמוגרפית של קיום מיעוט ערבי, מעמתת את יחסי הרוב-מיעוט בישראל עם יסודות המחלוקת של הסיכסוך הישראלי-ערבי, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה פרקטית. יסודות הוויכוח הפנימי בישראל נובעים, אפוא, משני מקורות: התפיסה הציונית, שחוללה את הקמתה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום היהודי (כפי שהוגדר במפורש במגילת העצמאות) והסכסוך הישראלי-ערבי, שמקורו ברצונם של הערבים למנוע הקמת מדינה כזו. רצון זה נמשך עד עצם ימים אלו. העובדה שישראל העניקה לתושביה הערבים שבגבולות קווי הפסקת האש של 1949, סיום מלחמת העצמאות - אזרחות ישראלית, מחדדת את הוויכוח הפרשני על משמעות היותה של ישראל דמוקרטית. הדמוקרטיה נתפסת במקומות שונים בעולם ועל-ידי זרמים שונים, כמבטאת ערכים נבדלים גם להלכה וגם למעשה. בישראל קנתה לעצמה אחיזה חזקה פרשנות השואבת את השראתה האידאולוגית מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ומדוגמאות המימוש של עקריו בחלק מהדמוקרטיות המערביות.

הניסיון לגזור באופן פשטני ממדינות המערב הדמוקרטיות תשובות ולישמן אנלוגית למציאות הישראלית, הוא ניסיון כושל ביסודו, מפני שבניגוד לכל מדינות המערב שרוב אוכלוסייתן נוצרית ובהן הנצרות אינה שלובה באופן אינהרנטי בהוויה לאומית מוגדרת, ביהדות דת ולאום הן שתי פנים של אותה מהות מזהה. התמונה מסתבכת עוד יותר מפני שהערבים חותרים לנצל, בסיועם של גורמי פנים² וחוץ - את הפרשנות הפוסט-מודרנית של הדמוקרטיה - דהיינו: העדפת היחיד על החברה - כדרך למוסס את מושג מדינת הלאום היהודי, ולהחליפו במושג חדש: "מדינת כל אזרחיה". כלומר, לא המדינה שהוקמה ע"י קבוצה אתנית הומוגנית להבטחת זכויותיה מתוקף זכותה להגדרה עצמית, היא שמעניקה אזרחות למי שהיא בוחרת לכבדו בכך. אלא קבוצות שרירותיות או מקריות של תושבים מקומיים, מתאגדות לצורך שלילת זכויותיהם של האחרים ומכריזות על עצמן מדינה. את הגלולה המרה הן ממתיקות ע"י הגדרת הייצור המדיני החדש "מדינת כל אזרחיה". למרות שאוסף הסתירות הפנימיות בהתארגנות החלופית די בו בכדי לשבש כל מהלך נורמלי של חיים משותפים, הנייר סובל הכל... והמטרה מקדשת את האמצעים.

ישראל מיהרה להעניק אזרחות לתושבים הערבים שנותרו בה, להערכתי, מתוך אמונה כי יובן על ידם שקבלת אזרחות המדינה, שקולה לשבועת אמונים למדינה ולחוקיה. אמונה זו הוכחה ומוכחת כשגויה, לפחות לגבי חלק מהאזרחים הערבים. לימים הגדירו עצמם אותם אזרחים "כפלשתינים" והעמידו עצמם דקלרטיבית ומעשית, ברמה כזו או אחרת, במחנה אויביה של מדינת-היהודים. השילוב של ניגוד אינטרסים לאומי מהותי בין מדינת-היהודים לאזרחיה "הפלשתינים", מצא מסתור ומגן נוחים בפרשנות המשפטית הסוחפת של בית המשפט העליון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה, שחוקק 17.3.1992, בהשראת המציאות המקובלת בדמוקרטיות המערביות, היווה חיקוי נפסד לתרבות הזרה, במקום להיות חוק-יסוד התואם את צרכיה והוויתה של מדינת-היהודים. בדיעבד נראה שלא היה זה מקרה, והכוחות שהניעו את חקיקת החוק, ביקשו להבטיח את היסוד הדמוקרטי של מדינת-היהודים, יותר מאשר להגן על ולבטא את היסודות היהודיים שלה. במילים אחרות, ביקשו לחזק את המרכיב החילוני, הבלתי- מזדהה עם מסורת ישראל ותרבות העם היהודי, ולחזק את היסודות האוניבסליים שלה, הפוגמים בייחודה הלאומי.

חקיקה אומללה זו, לא רק תומכת ביסודות ההתבוללות, שהיו מן האויבים החמורים ביותר ליהדות בכל הדורות, אלא גם הניחה את הבסיס ה"חוקתי"-משפטי, להפיכתם של נציגי המגזר הערבי בישראל ובכנסת, לראשי-חץ במאבק לקידום רעיון "מדינת כל אזרחיה".

במאבק זה עשו רוב הנציגים הללו כמיטב יכולתם להשמיץ, לפגוע, להזיק ולשבש את ההרמוניה האזרחית הפנימית במדינת ישראל, מצד אחד, ולעזור ולחזק את הרשות הפלשתינית באיו"ש במאבקה נגד מדינת-היהודים, ולהחליש את ישראל במאבק זה. הקצנת עמדותיהם הביאה לא פעם לעימותים אידיאולוגיים ופרקטיים שהפכו לגורמי קיטוב ומחלוקת בין מגזרי האוכלוסייה העקריים. מסלול מרכזי במאבק זה היה נסיון להביא את מדינת-ישראל להכיר בזכויות הלאומיות הפלשתיניות ולתת להן ביטוי ציבורי-ממלכתי בתוככי מדינת-ישראל: צעד מהותי ראשון בדרך להפיכת מדינת העם היהודי למדינה דו-לאומית, שהמשכו ביטול מדינת-היהודים, לצד סרוב מתמשך להכיר במדינת לאום יהודית.

פרדוקס זה חייבים להתיר ולהסדיר הסדרה כוללת - בראש וראשונה תיקון המעוות מן הימים הראשונים לעצמאות בהם הוענקה לערביי ישראל אזרחות ישראלית. חוק ההדחה/הרחקה הוא צעד ראשון וקטן בכיוון הנכון. הסדרה כוללת של יחסי יהודים-ערבים במדינה היהודית, חייבת להגדיר חד-ערכית ובאופן מחייב את הזיקה בין המדינה לאזרחיה - ללא קשר לשאלת הזהות הלאומית שלהם - כנאמנות בלתי-מותנית. בהמשך, חייבת ההסדרה לקשור אזרחות עם קבלה בלתי-מותנית של הגדרת יהדותה של המדינה כפי שזו הגדירה עצמה.

בעתיד, יבואו הדברים לידי ביטוי גם בחוקת המדינה. אפשר שראוי לשנות ניסוחים מסוימים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכדי למנוע חוגים אנרכיסטיים מפרשנות קיצונית, המנוגדת לרצון רוב האזרחים, עד לעיגון הדברים בחוקה.³ הסדרה חייבת להבהיר שמדינת לאום היא מדינה המאופיינת במרחב הציבורי ע"י המסורת, התרבות, הסמלים, השפה והאפוס הלאומי שעימם היא מזוהה ומזדהה. בהיותה דמוקרטית, היא אינה מונעת מהיחיד החלטות פרטיות משלו, כל עוד הוא אינו עובר על חוקיה ואינו פועל נגד עצם קיומה.

מבחינה זו חוק ההדחה/הרחקה הוא חוק נחוץ ורצוי וצעד בכיוון הנכון. החוק מחייב גם את החכ"ים חרף החסינות המוקנית להם לצורך מילוי תפקידים, לקחת זאת בחשבון. מבחינה זו חוק שיגדיר באופן ברור את אופיה וזהותה של המדינה, עוד לפני שתהיה לה חוקה שלימה ומגובשת, הוא כיום צו השעה והמשך ישיר לחוק ההדחה/הרחקה.

בינתיים שמעתי הבוקר שהחוק אושר. אמנם, הנוסח הדורש אישור של 90 ח"כים, הוא בעל ערך דקלרטיבי חשוב וערך אופרטיבי מוגבל מאוד, אבל הוא נדבך חשוב ביצירת שינוי יסודי בחשיבה הקולקטיבית.