״יהי רצון מלפניך״

כיצד יודע אני בודאות מוחלטת שאנחנו עדין לא באחרית הימים? פשוט, שכן הנביא ישעיה מתאר לנו את שיקרה באחרית הימים, ואין זה דומה כלל ועיקר למציאות העכשווית.

״והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳, אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.״ (ישעיה א:1-3)

בימינו אלו, עיני העולם כולו נשואות לציון ירושלים, מושא שנאתם היוקדת. כל מה שאומות העולם משתוקקות - אחת ככולן - הוא להשמידנו, לפטור את העולם אחת ולתמיד מהיהודים השנואים. אך היהודים מסרבים, עומדים איתן ואומרים: ״מקדם ימים אנחנו כאן, ואין בכוונתנו לעזוב!״

אנחנו בשלנו והם בשלהם: ״יש למחוק את מדינת ישראל מעל המפה, יש לזרוק את היהודים כולם לים! נעלה לירושלים, במצעד של מיליונים, ונטבח בהם בכולם, עד שתרווה האדמה מדמם.״

מה טוב לעשות זאת כשהיהודים כולם מרוכזים במקום אחד, בארץ ישראל! אלא שאנחנו חכמים מכולם, החלטנו שלמרות שיש לנו סוף-סוף ארץ משלנו, מדינה מודרנית משגשגת, טוב יהיה אם נתפזר. ינסו שונאינו להשמידנו, ואנחנו נגיד "הנה, דוקא לכם, מסרבים אנחנו ללכת כמו צאן לטבח!" מיליון מאתנו, לערך, עזבו את מדינת ישראל והשתכנו בארה״ב. אך זו דוגמה אחת בלבד - אין מקום בעולם בו אין לנו דריסת רגל, נוכחות חובה!

כך יוצא שקצת פחות ממחצית יהודי העולם מקובצים להם בארץ - אותה פיסת אדמה שמותניה כה צרות ואורכה אינו רב - ולמעלה ממחציתם מפוזרים להם ברחבי העולם, עד פינותיו הנידחות ביותר הגענו. ארבעה עשר מיליון היינו טרם פרצה מלחמת העולם השנייה, וארבעה עשר מיליון אנחנו עכשיו, שבעה עשורים אחרי שהסתיימה. אין ספק שהמלאכה בפני אויבינו רבה, ואנחנו נחושים בדעתנו לשרוד, לפרוח, לשגשג ובעיקר, להיות, "אור לגויים". את כל העולם אנחנו מאירים.

לפני עשור נלחמנו - אך לא ידענו שאנחנו ״נלחמים״ - את מלחמת לבנון השנייה. מדינת ישראל יצאה למרדף אחר לוחמי חיזבאללה שחדרו לשטח מדינת ישראל וחטפו שני חיילים: אהוד גולדווסר ואלדד רגב. גורל החיילים לא היה ידוע, והפחד היה שהם הוגנבו מלבנון לאירן או לארצות עוינות אחרות.

חיזבאללה סחר בחלקי גופותיהם, תמורתם הוא קיבל מחבלים משהותם בקייטנות שרות בתי הסוהר בישראל. אלו חזרו נינוחים, מעודכנים בכל הקורה בעולם, שטופי מוח ומחודדי דעה, וחלקם אף עם נקודות לקראת לימודים אקדמים. ישראל יצרה מאזן סחר: 1:100, שהלך והתעצם. כזכור, ישראל לא ידעה שהיא מקבלת חלקי גופות, עד הרגע האחרון קיוינו שאהוד ואלדד יוחזרו משביים בעודם בחיים. כשהגיע הזמן להתדיין על החזרתו של גלעד שליט, המאזן כבר הרקיע שחקים לרמה חדשה: 1:1,000.

האם ישראל יצאה נשכרת? אותה מלחמה שלא נקראה בשמה עד הרבה אחרי שנגמרה חשפה אותנו במערומינו. היה לנו פיקוד עורף שלא תפקד. היה מודיעין טמון בכספות תחת מעטפת "סודי ביותר" כך שלא ניתן היה להשתמש בו. מחסני ציוד לא היו מרועננים, וכך גדול היה החסר מהמצוי, והמצוי לא היה שמיש. יחידות בסדיר ובמילואים לא היו מאומנות. לא רק שהשאננות פשטה בכל, גם היוהרה. אמצעי הגנה לא נדרשו, כך נדמה היה, שכן אנו ״כל יכולים.״ לימד אותנו נסראללה, מנהיג חיזבאללה, שיעור בזמן אמת מול סטי"ל ישראלי. לימדו אותנו חומרים חודרי-שיריון מרוסיה איך מפצחים את הטנק המתקדם ביותר בעולם.

עשר שנים חלפו מאז, ואולי תוקנו הליקויים. אך בחשוב מכל לא נגענו. חיזבאללה מעורה באוכלוסייה המקומית הלבנונית, שוכן הוא בקרבה, ואין להבדיל. לפני עשור מדינת ישראל סרבה לפגוע בלבנון ובתשתיותיה, כל פגיעה שטחית אפשרה שיקום תוך חודש. את מערכות התקשורת של חיזבאללה לא הצלחנו לפצח. את מערך הבונקרים התת קרקעיים שלהם לא הצלחנו להשמיד. ואת מערך הטילים והמסה האדירה שנצברה בלבנון לא הצלחנו להקטין ולו במעט. פעם היו מאה אלף טילים, היום המספר הרקיע למאה ושמונים אלף, או אולי מספר כפול מזה. מי יודע?

היום, לאחר ביצועי עזה של לפני שנתיים, יודע כל סבא בארץ, יודע גם כל זאטוט בן יומו, שיש לנו את כיפת ברזל, והיא תגן עלינו ממטר הטילים, כמו מטריה בעת גשם. לפיכך הם פוסלים בהנף יד את הסכנה של מאה אלף, מאתים אלף או אפילו חצי מיליון טילים.

אך אפילו כיפת ברזל - המגינה עלינו כמו בסרטים מצוירים, כמו אותה כיפה שקופה בלב ים המגינה על העיר האבודה אטלנטיס - לא תוכל למנוע עשרות ומאות טילים, רקטות ומרגמות בקצב מסחרר כל שעה משעות היממה, יום אחר יום, ללא הפסק. תהינה נפילות בשטח בנוי, תהינה פגיעות, מהן מדויקות, נשלם בחיי אדם ובנזק אדיר. נזק מצטבר, שכן ככל שימשך מטר הטילים, יפלו עלינו חרדה ופחד שלא נוכל להשתחרר מהן. לצאת מהבתים לא נרצה, ולהיות בהם לא נרצה. כך יוקפאו חיינו, והבהלה תאחוז בנו.

לפני עשור סירבנו לעשות את הנדרש, כך בלבנון, ואחר כך שלוש פעמים, בערך פעם בשנתיים, בעזה. אכפת לנו מדי: מהאוכלוסייה האזרחית, ממה שחושב העולם, ממה שחושבים אנחנו. אכפת לנו מהכל, ואנחנו מוכנים להקריב את שלוות חיינו, את חיי חיילינו ואת חיינו אנו על מזבח "הדבר הנכון לעשות".

הדבר הנכון לעשות הוא ללמד את האויב לקח שהעולם לא ישכח, להשמיד את האויב, לנצח; אך אנחנו עדיין לא מוכנים לכך. לא היינו מוכנים אז, ולמרות שעבר עשור, אנחנו עדין לא מוכנים בהווה. ניחא, על חינוך משלמים, לפעמים ביוקר, וגם אנחנו לא פטורים מכך.

באותה מלחמה-שלא-נקראה-כך, הגיע קצין שיצא לחופשה ליחידתו ואמר: ״שבצו אותי!״ רוח ההתנדבות נשבה אז (ולמזלנו היא קיימת עדיין היום), משב מרענן, מחייה. אותו קצין סרב לקבל תשובה שלילית. תמיד ניתן לעזור: להביא הספקה (מזון, שתיה, ציוד ותחמושת, כמו גם אנשים) לקווים הקידמיים, לחלץ פצועים ולכודים. הלוך ושוב הוא וצוות הטנק שלו נסעו ונעו. תחת אש. בזמן קרבות. תוך כדי סכנה ממשית.

נראה היה שהם בכל מקום, ״כוח בניה״ נשמע בקשר, כמו סיסמא, כמו כוח מחלץ, כוח עזר נפלא.

בניה ריין היה אותו קצין, ולאחר מותו (הטנק נפגע פגיעה ישירה ע״י טיל נ״ט וכל אנשי הצוות נהרגו) הוא וצוותו קיבלו צל״ש אלוף. אך מה טוב צל"ש כשבניה איננו? בן 27 היה במותו, באותו יום, השנים עשר באוגוסט, 2006. הוא ושאר החיילים (121) והאזרחים (44), 165 במספר, וכמו שנכתב באותם ימים: ״כולם היו חזית אחת במאבק מול האויב מצפון.״

בקיבוץ משגב עם, בגבול לבנון מצפון מערב לקריית שמונה, המקום ממנו יצא "כוח בניה" ללבנון, הוקמה אנדרטה בשם ״מצפה בניה.״ מצוטט שם הפסוק: ״צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה״ (תהילים 92: 13) ובהמשך הסבר מהמדרש: "נמשלו הצדיקים לתמר ולארז לפי שהם גבוהים מכל האילנות ונראים למרחוק. הכל עומדים תחתיהם ונושאים עיניהם לקומתם.״

מתת תודה, קורבן אדם. אמרה אמו של בניה: ״הקורבן שאני מקריבה הוא קורבן תודה. הקב״ה נתן לי מתנה שקוראים לה בניה, בן השם. השם נתן, והשם לקח.״

אחד מהאנשים ששרת עם בניה ריין הוא יצחק מאיר. הוא מספר: ״כמעט עשור חלף מאז אותו הקרה. כמעט עשור מאז אותה השבת בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. שנינו היינו שם. הקרב ההוא גדע את פתיל חייו של בניה, ובי - הוא העיר את התשוקה להקדיש את שארית חיי לנגינה ושירה.״

אמו של בניה הי״ד סיפרה למאיר שמאז התיכון ומהלך כל השרות, בניה נשא עמו תפילה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב.

בתפילה מובא פסוק מנבואת ישעיהו (ב:4): "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה."

מאיר הלחין את מילות התפילה:

יהי רצון מלפניך,
אלוהינו ואלוקי אבותינו,
שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם.
ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
יכירו וידעו כל יושבי תבל אשר באנו לזה העולם,
לא לריב ומחלוקת, לא לשנאה וקנאה
רק להכיר ולדעת אותך.

וכך מצטרפת לה תפילה זו, ״תפילת בניה", לשיר ששרה עמית פרקש לזכר אחיה תום, טייס חיל האויר שנהרג גם הוא מהלך אותה מלחמה-שלא-נקראה-בשם (כתב והלחין יפתח קרזנר):

מיליון כוכבים

רצית לעוף, רצית כבר הלאה

עם חצי חיוך עלית למעלה

מיליון כוכבים בשמים

תופסים את הצבע שלך בעיינים

תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום

ומצטרפים להם התפילה והשיר להבטחה נושנה-לא-כל-כך, ממלחמת יום הכיפורים. אותה הבטחה שניסינו לעמוד בה אך לא הצלחנו עד כה שזו תהיה המלחמה האחרונה (כתב חיים חפר, הלחין דובי זלצר):

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות, בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים, בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם, בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן, בשם התותחנים אשר ברסק הפגזים, בשם חובשים רופאים שבנפשם ומאודם, בשם הקשרים אשר קולם קרע לילות, בשם כל הגייסות והחילות, בשם כל האבות אשר הלכו לקרב נורא, בשם כל עם ישראל כולו:

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה

שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

הבטחה שהבטחנו, ולא הצלחנו עד כה לקיימה.