קודם בכיתי, אחרי זה בכיתי עוד קצת.
אחרי שבכיתי עוד קצת, נרגעתי.
ואז בכיתי שוב.
ועכשיו אני עצבני.
אחרי שהייתי מרותק לתמונות ולצלילים שקרעו את ליבי בימים האחרונים, מבט חטוף נוסף בהם הותיר אותי בפה פעור לנוכח ההבנה :
אנחנו עם של נמושות.
עם של בכיינים.
עם של קורבנות.
החל מיציאת מצרים- מתחננים לפרעה, כשזה לא עוזר, מתחננים לאלוהים.
דרך השואה (הכותב הוא נצר למשפחה של ניצולי שואה)- 6 מיליון יהודים משוכנעים שאלו רק מקלחות, שרק מעבירים אותם למקום אחר, שכל השמועות מוגזמות, דרך גירוש ספרד ועד לנקודה הזו- חיילים מפנים מתנחלים וכולם בוכים.
גם אני, כמובן.
הנטייה המולדת של העם היהודי להיות הקורבן, תמיד, בכל סיטואציה, לקטר להתנצל לבכות ולהתבכיין- היא הנקודה.
תמיד חשבתי שאם אתה קורבן, טבעי שתבכה.
עכשיו הבנתי, שאם אתה בוכה, טבעי שתהיה קורבן.
שהתמונות של מתנחל בוכה בידי חייל יהודי שבוכה גם הוא, הם לא נוגות ועצובות בלבד, כמו שחשבתי, אלא הן חולשתנו הגדולה ביותר.
ואם טיפה מרימים את הראש, אז חייבים להתנצל: "צבא ההגנה לישראל", צוות ההסברה שהוקם במבצע "חומת מגן" ועוד ועוד.
שחלילה לא יראה העולם שיהודי הרים את הראש ואמר :" כן, זה מה שאני רוצה. למישהו יש בעיה עם זה"?
גאווה מעולם לא היתה מנת חלקו של היהודי, בתפוצות הרי תמיד היהודים היו צריכים להצניע את מנהגיהם ודרכיהם מפחד רדיפה, שמשום מה , תמיד הגיעה בסוף אל סף דלתותיהם, לא חשוב עד כמה חשאיים היו.
אז אני חושב שבגלל אותה חשאיות, אנחנו הקרבן.
אני חושב שבגלל הבכי, בגלל ה"רגישות" שלנו, אנחנו אובדים.
כי אני רואה עכשיו את התמונות של הפינוי שהיה, אותן תמונות שקרעו אותי לגזרים ואומר- איזה עם של אפסים אנחנו.
איך כולם נראים מסכנים וממורטים, וכן, ההשוואה לשואה צצה גם בראשי, אבל לא בהקשר שהוזכר ע"י אחרים, אלא בהקשר אחר- איך דמות היהודי הבוכה, המגורש, המסכן, חסר האונים, לא משתנה לעולם, אפילו אם הוא עם מדים.
אנחנו מתעקשים לרדוף גם את עצמנו, סוגדים לימי זיכרון ושירי עצב של גלי צה"ל, מנציחים את ההפסדים, את המסכנות, את עליבותו של היהודי.
אז תגידו לי "ויום העצמאות?".
איזו עצמאות?! שתהיה לי את הזכות להיות נרדף בארץ ישראל? שאוכל להירצח בגלל יהדותי, במקום ברחובות ברלין באוטובוס של אגד?
שאזכה לשלטון בובות? לשטיפת מוח כדי לקבל את
כל יחס רע שקיבלנו אי פעם כיהודים, הגיע לנו.
אנחנו הילד העלוב של בית הספר, זה עם השיער המוזר, זה שכולם מביאים לו כאפות- והוא בכל פעם סופג את הסטירות, משפיל את הראש עוד קצת, ממלמל משהו ובורח מהכיתה.
הקוראים החדים מבניכם כבר הבחינו בפרדוקס עד עתה-
אני מדבר על יהודים שמכים את עצמם ובעצם עושה זאת בעצמי.
אז מה אני מציע?
מבחינה שלטונית אין לי הצעות מלבד הפיכה אלימה.
השלטון הנוכחי וכל מי שעומד בתור לקבל אותו ייאחז בו בטפריו עד הרגע האחרון ואף זרנוק מים לא יוכל להוריד אותו מהגג.
מה שיש לי להציע דומה להבנתי את ההשתחררות מכבלי התקשורת והפרסום שאותה הצעתי בכתבים אחרים שלי שפורסמו פה-
ראשית, ההבנה.
ההבנה שהילד עם השיער המוזר ימשיך לחטוף סטירות עד שלא יקום על הילד הכי גדול מבין הסוטרים ויוציא לו עין.
נכון, אחרי זה הוא יחטוף מכות ויאושפז בבית חולים, אבל כשיחזור לבית הספר אחרי האשפוז אף אחד לא יעיז להגיד לו מילה.
ההבנה שהיהודי, ומדינת היהודים, משמרים את דמותו העלובה והפאתטית של היהודי הנודד כמעט בכל תגובה לכל עימות - אם מנצחים אז חייבים צוות הסברה שיתרץ, אבל זה בסדר להפסיד כי אז אפשר לרוץ לאו"ם עם פתקים ולהגיד "המורה, הוא הרביץ לי", ואתם וודאי זוכרים כמה מכות היה חוטף המלשן בבית הספר...
ההבנה שהקרב האמיתי הוא לא נגד הפלשתינים, או נגד הימנים או נגד השמאלנים.
הוא נגד תפיסת עולם שלמה שחונכנו עליה שנים, נגד מורק"ים של הפסדים צורבים, נגד כל אותו מושג של היהודים העלובים והמוכים, הנרדפים והשדופים.
תנו להם למות כבר.
תנו להם למות.
תנו לאותם יהודים מסכנים למות, גם להישכח אם צריך, בשביל הישרדותם של יהודי העתיד.
והנה , שוב, "הישרדותם", למה רק הישרדות ?!! למה תמיד אנחנו מסתפקים רק בזה ?!!!
תנו להם למות, כדי שיוכל להיוולד יהודי חדש.
יהודי גאה, אמיץ.
יהודי שילמד בתיכון על השואה, אבל ירצה לפתוח חברת הייטק בהמבורג ולקרוא לה "דייויד" כדי לעשות דווקא לגרמנים.
ולהפסיק להתנצל.
לקרוא לצבא "צבא ישראל".
להפסיק להעריץ את הבכי, את העצב, את הקורבנות, להפסיק לעשות טקסי זיכרון מתוך אינסטינקט מולד.
השכול הוא עובדה, עובדה כואבת שכל משפחה שחווה אותו צריכה להתמודד איתו בכל יום.
הוא לא צריך להיות אירוע לאומי.
הוא לא צריך להיות דרך חיים.
מספיק להתאפק, להבליג, וכן, מספיק גם להחביא כיבוש של אדמות תחת איצטלות סמנטיות שונות -
אלא לומר - כן, כבשנו, כמו שכמעט כל שטח על כדור הארץ הזה נכבש ע"י מישהו, מתישהו. למישהו יש בעיה עם זה?
להפסיק להיות אישה מוכה, שחושבת שזו אשמתה שחטפה מכות כי המרק לא היה חם כשהוא הגיע מהעבודה.
רק אחרי ההבנה הזו, יוכל להתבטא מעשה, שאכן יוביל לארץ ישראל אמיתית, חדשה, ולא ארץ שהיא מקלט שקרי לחבורה של קורבנות נצחיים.
חיו בכוונה !
בוב
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
