לפני שנים לא-מעטות שמעתי הרצאה של עורך דין ידוע (נדמה לי שהיה זה פיני רובין), שדיבר עם רואי חשבון על חקירות בשל עבירות מס שהם עלולים לבצע כמייצגי נישומים. הוא ציין, כי חשודים רבים נכשלים בשיבוש החקירה - למשל: מדברים עם עדים - ובכך מחמירים בהרבה את מצבם, שכן לרוב עבירת השיבוש חמורה יותר מאשר העבירה המקורית המיוחסת להם.

בנימין נתניהו הצליח לקבוע שיא בתחום זה: בעוד הוא עצמו מצוי בחקירה פלילית, הוא משבש הליך פלילי אחר. זו המשמעות המרכזית של תמיכת נתניהו במתן חנינה לאלאור אזריה, שרק בצורה בלתי-מובנת ובלתי-הגיונית נמלט מהרשעה ברצח. כאשר ראש הממשלה תומך במתן חנינה לפושע מורשע בעיצומו של ההליך נגדו - יש גזר דין וערעור ואפשרות לעתור לבג"ץ - יש לזה רק משמעות אחת. הוא אומר למערכת המשפט שאין שום חשיבות לעבודתה ולעמדתה, כי בעיניו - הפושע צריך להשתחרר.

ציינתי כאן אתמול (4.1.17), כי מתן חנינה לאזריה יהווה הידרדרות לתהום מסוכנת ביותר של הכפפת ההליך הפלילי לשיקולים פוליטיים. את הנקודה הזאת צריך לחזור ולהדגיש ללא לאות. חנינה הניתנת משום שבעיניים פוליטיות מסוימות המעשה של הפושע אינו נורא כל כך, משמעותה הפיכתה של ישראל לאנרכיה. משמעותה שמי שיעשה פשע - כולל רצח בדם קר - ויצליח לגייס מספיק תמיכה ציבורית שתהפוך לתמיכה פוליטית, לא ירצה את עונשו.

כמי שביקר השבוע בשני מחנות ריכוז בגרמניה, תרשו לי להקצין את הדברים. ברור לי שההשוואה אינה נכונה במלואה, אבל זו התחושה שאני מקבל. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, הועמדו לדין רק שבריר אחוז מהפושעים, ושיעור קטן עוד יותר מהם ריצו את מלוא עונשם. הרוב המכריע של המורשעים זכו לקיצורי עונשים ולבסוף לחנינות, בעיקר במערב גרמניה. זו הייתה האווירה הפוליטית והציבורית: צריך לשקם את המדינה ולשים מאחור את העבר. זה מה שקורה כאשר שיקולי החוק והצדק נאלצים להתכוף בפני שיקולי הפוליטיקה ודעת הקהל. האם אנחנו רוצים ללכת באותו נתיב?

ההפך מ"חסד ורחמים"

נחזור למושכלות יסוד שכבר ציטטתי כאן כמה פעמים. באתר בית הנשיא נמצא את המילים הבאות: "סמכות החנינה הינה סמכות של 'חסד ורחמים' הנתונה לנשיא המדינה והמיועדת למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן. מוסד החנינה איננו חוליה נוספת במערכת המשפט ואיננו בגדר ערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט".

חייל שהורג מחבל שבוי ופצוע השוכב על הרצפה, אינו זכאי ל"חסד ורחמים". מעשהו היה ההפך המוחלט של "חסד ורחמים", שלא לדבר על כך שהיה ההפך המוחלט של חוק וסדר. לשמחתנו, מעשה כזה הוא "נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן", אבל ברור שלא לכך הכוונה. אזריה אינו אישה מוכה שהרגה את בן-זוגה המתעלל. אזריה אינו אב שהגן על ילדיו בצורה תוקפנית מדי. אם נשים בצד את המינוחים המשפטיים ונתמקד בעובדות, אזריה הוא רוצח. נקודה.

אולי תזכירו לי את פרשת קו 300, בה ניתנה חנינה לבכירי השב"כ שהיו מעורבים ברצח המחבלים ובטיוח החקירה. זו לא דוגמה, משלוש סיבות. האחת: עברו 30 שנה וקני המידה שלנו השתנו. השנייה: שם דובר על סכנה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. השלישית והעיקרית: זו אכן הייתה חנינה שערורייתית, שניתנה בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה ועברה בבג"ץ ברוב של שניים נגד אחד.

כיצד ינהגו שקד וריבלין?

אם וכאשר תוגש בקשה רשמית לחון את אזריה, זו תהיה שעת מבחן לכל הנוגעים בדבר. האם איילת שקד תהיה פוליטיקאית או מדינאית? האם היא תתערב בשיקול הדעת של הדרג המקצועי במשרדה, עליו מוטל להמליץ בפני הנשיא כיצד להחליט? ואם ראובן ריבלין יעניק חנינה - האם היא תחתום עליה? בג"ץ פסק לפני כעשור, שחתימת הקיום של שר המשפטים אינה עניין טכני, ובמקרים חריגים מותר לו שלא לחתום.

מה יעשה ריבלין? לאחרונה הוא סירב לחון את יונתן היילו, שהרג את מי שהתעלל בו מינית - וטוב עשה. הנסיבות של אזריה רחוקות מחנינה עוד יותר מאלו של היילו. האם הוא יפעל בממלכתיות או כאיש ימין? האם הוא יחליט כמו נשיא או כמו פופוליסט? ואם תינתן חנינה - האם בית המשפט העליון יתערב בה בצורה חריגה ביותר? האם השופטים יראו בה החלטה החורגת ממתחם הסבירות, על כל הכרוך בכך מבחינת מעמדו של נשיא המדינה?

כל אלו שאלות נכבדות ובעלות השלכות ארוכות טווח, שמוטב היה אילו לא היו מוצבות בפני הדרג המקצועי, הדרג המשפטי והדרג המדיני. מבחינה עובדתית וחוקית, כלל אין מקום לדון בחנינה לאזריה. בהנחה שבית הדין הצבאי לערעורים ידחה את ערעורו (ומדובר בממצאי עובדה מובהקים), עליו לרצות את עונשו כדי להבהיר: קדושת חיי האדם חלה גם על מחבל מתועב.

המסר הזה חשוב ביותר לנו כחברה. חנינה לאזריה משמעותה תהיה, שיש חיים ששווים יותר וחיים ששווים פחות. שיש מי שמותר להרוג אותו ללא משפט. שיש אויבים שמותר לחסל גם כאשר הם שבויים ופצועים. אלו הן תפישות שמאפיינות בדיוק את אותם אויבים - מחבלים הרוצחים אזרחים. ואתם יודעים מה? אלו תפישות שאפיינו את אותו משטר שחור-משחור שעל הפושעים שפעלו בו דיברתי קודם לכן. חנינה לאזריה פירושה התנקשות בערכי יסוד של יהדות, של דמוקרטיה ושל אנושיות.