עַל חֵטְא חָטָאנוּ וְעַל עַוֶל שֶׁנִּגְרַם
עַל זֶה נֶאֱמַר מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחַם
שֶׁמֵקָרֵב זֶה לָזֶה וְאֶחַד אֶל אֶחַד
זֶה בֵּין אָחִים גָּם עִם עַם בִּמְיֻחָד

זֶה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה
לֹא כָּךְ קָרָה לָאָחִים בְּהַתְחָלָה
אָז הַקִּנְאָה הֶעֱבִירָתָם עַל דַעְתָּם
וּמַעֲשֵׂיהֶם גַּרְמוּ לָהֶם הַשְׁפָּלָתָם

וּמִקֵּץ שְׁנָתָיִם עָלָה יוֹסֵף לִגְדֻּלָּה
וּלְזוֹמְמֵי רָעָתוֹ צִפְּתָּה הַשְׁפָּלָה
הֵם הִשְׁתַחֲווּ לְיוֹסֵף וְזֶה שֶׁקָּרָה
כְּשֶׁבִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְכַפָּרָה
כִּי הַדִּי אֶן אֶן מְשֻׁתָּף וְהַהַרְגָּשָׁה
דַּעַת יְהוּדָה הַנֶּחוּשָׁה לֹא חָלְשָׁה וַיִּגַּשׁ אָז נָחוּשׁ מַטְרָתוֹ לְמַמְשָׁה


הֻגְדְּשָׁה הַסְּאָה מאוד מאוד
>
הכלל הוא, המבטיח צריך גם לקים ואם איננו יכול לקים אל יבטיח. יוסף בעיני אֵחָיו נראה כאדם שיכול להבטיח ויכול גם לקים ואף על-פי כן הוא מבטיח ולא מקים. כאשר אחי יוסף מצאו עצמם במלכודת שנטמנה להם, והפעם יהודה שנטל מנהיגות, וידו הייתה במעל, ראה במנהיג שמולו כמי שהגדיש את הסאה, כאשר מחליט כי את בנימין שהגביע נטמן בכליו ישאר אצל יוסף ולא ישוב אם לאביהם כפי שיהודה הבטיח לאביו יעקב ובכך איננו יכול לקיים את התחייבותו לאביו שאמר לו לפני צאתם לשבור שבר במצרים: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אם לא הבאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים (מקץ מג/ט). והנה יוסף גם לא מסכים להחזיק את כל האחים במאסר אצלו ולשחרר את בנימין, זה העלה חמתו של יהודה עוד יותר . כי יהודה ואחיו לא ידעו שיוסף התכון מלכתחילה להחזיר בבנימין אחיו והלא האחים לא הכירוהו כיוסף, אלא כשליט משנה לפרעה. המלה הפותחת של הפרשה "ויגש" איננה כמשמעה מאחר שהאחים הובאו אל יוסף ונמצאים מולו, לכן האמיר ויגש מצביעה על כַּעַס המלווה באִיּוּם, כמי שאומר ליריבו "עדיף שלא אגש אליך, כי אז תראה נחת זרועי". האיום נותן ביטוי למצב נואש כמשמעו: "כאשר אבדנו אבדנו". כאומרים ליוסף אם תרצה לקחת את כֻּלָּנוּ אסירים שלך ולא רק בנימין, מה טוב ואם לא, אנחנו לא נזוז מפה כי שובנו בלי בנימין לא טוב: ועתה כּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו... ומת והורידו עֲבָדֶיךָ את שיבת עַבְדְּךָ אבינו שְׁאֹלָה די לך להתעלל בנו, כי כמוך כפרעה (מד/יה). בידך לאסרנו ובידך לשחררנו. אולם יש המפרשים את דברי יהודה על דרך ההשואה לפרעה העתיד לבוא, כאשר יקום מלך חדש אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (שמות), שהיה מבטיח ואינו מקים, כך גם יוסף כמו פרעה שיבוא מבטיח ואינך מקיים. יהודה גם מזכיר ליוסף שאמר: הורידוהו ואשימה עיני עליו (מד/כא) שאלות הרבות של "השליט" הזה על משפחת האחים נראית תמוהה, ייתכן שזה מפני שיוסף לא האמין להם שמספרים לו כל האמת, כי אמרו לו "...ואחיו של בנימין מת". כלומר יוסף מת וזה דבר שקר. ששני הצדדים יודעים זאת. נאמר שיהודה נזהר לאמר שיוסף חי מחשש שידרוש השליט הזה מיהודה להביאו אליו ומנין יביאוהו?

הדם אינו הופך למים, הוכח בויגש

החשש שהכניס יהודה בלב יוסף, כי הוא עלול לגרום למות אביו יעקב, מבלי שידע כי הוא מדבר אל יוסף, הִוָּה את הקש ששבר את גב הגמל לכן: ולא יָכֹל (יוסף) להתאפק ... ויתן את קלו בִּבְכִי (מה/א,ב). גם ברגע זה לא האמין יוסף לְאֵחָיו למרות שֶׁלָפַת את בנימין אחיו: ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וינשק לכל אחיו ויבך (מה/יד, טו) כי הרי שוב שואל יוסף את אחיו שאלה ששאל אותם אותם כשהביאם אליו: העוד אבי חי (מה/ג) השאלה שוב מעוררת תמיהה? כי לאורך השיחות עם יוסף דבר יהודה על אביו החי ואמר לו: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פֶּן אֶרְאֶה בָּרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (מד/לד). כיון ששיקר יהודה בדברו עם יוסף כשאמר כי אחיו של בנימין (הוא יוסף עצמו) מת נכנס בלבו יוסף חשש שמא הם משקרים בקשר לאביו שיתכן שמת ואינם מספרים לו את האמת. ברם הדבר החשוב בחלק זה של הדרמה, שהקשר הקרוב בין האחים, גם כשלא התנהגו אתו באַחְוָה, אין בכך כדי להפוך את הדם למים. אולי זה גם המאפין את ישראל המפוזר על פני תבל, כל פגיעה באחד מבני עמנו, יהיה זה בארץ או בכל מקום אחר בתבל, גורמת לנו צער רב כאבדן בן משפחה. זאת לעומת משאנחנו רואים בימינו שעמי האיסלאם, הורגים זה את זה בדם קר וללא נקיפת מצפון. שיעים רוצחים סונים, סונים רוצחים סונים גם עֲלָוִּים ושיעים ויזידים שלדעתם נגזר דינם עלידי אללא במצות מחומד נביאם למות, זאת רק מפני שאינם מקבלים את מנהיג דאעש כחליף (אל ח'ליפה) לנביא מוחמד. שוחטים ושורפים,ומפוצצים כל מיתה משונה כשרה בעיניהם אוין חשיבות אם הנרצח מוסלמי כי הרי הוא כופר החליפות. זה שהיה לאורך הדורות גם בין מדינות נוצריות, שנלחמו והרגו נוצרים ממדינה אחרת מבלי להניד עפעף. לא כך אצל צאצאי בני יעקב-בני ישראל. יש סולידריות לאורך הדורות, למעט מקרים יוצאי דופן שנעשו על-ידי בודדים שגונו בכל לשון גינוי הן על-ידי מקימי מצוות התורה ועל-ידי מי שלא מקים מצוות.

הירידה למצרים היא גזרה מן השמים

כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (לך לך טו/ יג) אמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים כאשר נפלה תרדמה על אברהם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו... (לך לך טו/יב) רש"י אומר: זה רמז לצרות וְחֹשֶׁךְ של גלויות. לכן לא מוזר הדבר שהקב"ה אומר ליעקב לרדת למצרים שנאמר:.. אנכי האל אלוהי אביך אל תירא מֵרְדָה מצרימה (מו/ג) ירידת יעקב ובניו וצאצאיו למצרים נועדה לחשל אותו כך כאשר ישוב לארץ לא ימהר לנטוש אותה שוב ולרדת לארץ אחרת. העילה לירידה למצרים בפרשת ויגש היא, כדי לחסות בצלו של יוסף מְגִינָם ומכיון שפרש חסותו עליהם גם על דעת פרעה. הירידה מארץ כנען לארץ מצרים, לא גרמה לפירוד בין היורדים בשבתם בנפרד מהמצרים בחלק ארץ שיוחד להם: וַיֵּשֶב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹּשֶן... (מז/כז) זאת כדי להשאר גר במשמעות זר, דהיינו ישיבה ארעית. מזה למדים אנו כי כל צאצא של יעקב, שבימינו הוא מכוני יהודי, צריך לדעת כי ירידתו לארץ אחרת, סופה להסתיים חלילה בפגיעה בו. שובו אל ארץ אבותיו, כיום אל מדינת ישראל, נחשבת כברירת מחדל בלשון המחשבים של ימינו. כשנרדפים יהודים בצרפת עולים לארץ כשנרדפים במדינות שם שולטים שליטים ערבים, עולים לארץ, גם המגורשים מארץ מושבם מספרד ופורטוגל עולים לארץ. וכשדלתות הארץ היו נעולות על-ידי הבריטים, ישבו השבים לארץ ישיבה ארעית בארצות השכנות לארץ עד שיפתחו השערים ויוכלו להכנס אליה.

פרעה מרוצה מבואם של אחי יסוף למצרים

דבר בוא אחי יוסף למצרים, גרם לפרעה להיות מרוצה כי למד לדעת מה טיבם של אביו וקרוביו של יוסף שנאמר: וַיִּיטֵב בעיני פרעה ובעיני עבדיו (מה/טז). מה עוד ויעקב ופמליתו באו עמוסים בכל טוב נוהגים כאצילים ועשירים בעלי ממון רב כך אמר רמב"ן: כי יוסף מגיד לבית פרעה כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים וכי הוא גָנֹב גֻנַּב משם. (כלומר נחטף או נגנב) איננו אסופי. יוסף שמר את סוד מכירתו על-ידי אחיו, כי לדידי המצרים יוסף מושל בעל שורשים אצילים ולא סתם עבד, מה עוד והוא מדבר בשפת המצרים ונוהג מנהגיהם ובכך הצדיק מעמדו הרם. אלא שהמדרש אומר כי כך ראה פרעה את יעקב ופמליתו ולא כך ראו עבדיו במצרים את יוסף למרות שנאמר: וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו (מה/טז), מנקודת מבט ראות אחרת יוסף חשש לשלוח לאביו ואחיו תבואה ממצרים לארץ כנען בשעה שבמצרים שורר רעב כאומר לעצמו: שאני שולח תבואה למכור כדי לעשות אוצרות כסף ומטמוני מסתרים וכי רצוני לשוב לארץ מולדתי' (דברי רמב"ן). צעדי יוסף בעניין זה, היו במחשבה תחילה.

הַזַּר לִצְנִינִים בְּעֵינֵי תּוֹשַׁב הַקֶּבַע
זֶה דָּבָר מוּלַד נוֹהֵג כִּבְדֶּרֶךְ הַטֶּבַע
לָכֶן טוֹב לְאֱכוֹל בְּאַרְצְךָ לֶחֶם צַר
וְלֹא לָשֶׁבֶת בְּנֶכַר שָׁמָּה לְעוֹלָם זַר

לָרוֹב זֶה מַתְחִיל שָׁם כְּאוֹרֵחַ רָצוּי
וּכְשֶׁרַע לַמְאָרֵחַ אַתָּה בְּעֵינָיו בָּזוּי
אַף שֶׁתִּבְנֶה לוֹ אַרְמוֹנוֹת לְתִפְאֶרֶת
הַזָּרוּת תֵּרָאֶה עַל גַבְךָ כַחֲטוֹטֶרֶת

יוֹסֵף שֶׁעָשָׂה טוֹב לַמִּצְרִים וּלְזַרְעוֹ
נֶעֶלְמוּ מַעֲשָׂיו מְעֵינֵי הָעָם וּפַרְעֹה
וְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ גֹּשֶׁן שֶׁחָיוּ מְבוּדָדִים
מַצְאוּ אֶת עַצְמָם לְפַרְעֹה עֲבָדִים