מייסדי המושבה הגיעו הנה במטרה לעסוק בחקלאות. למרביתם לא היה מושג על המקצוע, והצלחתם בתחילה היתה בהתאם. מרביתם הצליחו להגיע להון קטן תוך זמן קצר (לאחר שבאו עם הון גדול). אל החקלאים הצטרפו אחרים, פועלים ונותני שירותים, וכך גדלה המושבה ומיגוון העיסוקים התרחב.
העולים שהגיעו בהמוניהם בסוף שנות הארבעים נקלעו למציאות של אבטלה. חלקם ניסו לעסוק במקצועותיהם הקודמים בחו"ל, אך כמה חייטים, כמה סנדלרים וכמה שענים צריכה מושבה קטנה? עבודות הדחק פתרו חלק מן הבעיה, וכל השאר ניסו להסתדר איכשהו.
יש לזכור כי מנגנוני הביטוח הלאומי הוקמו רק אחרי מספר שנים, ו"העזרה הסוציאלית" היתה מוגבלת. כך יכולת למצוא בדרני רחוב, רוכלי מזון, הלבשה וסידקית. היו שמכרו את מנות הקיצוב שלהם (מי שלא חי אז לא יבין במה מדובר), ואני זוכר את הקריאות בגרון ניחר שפילחו את הרחוב: "סבון... מרגרינה...". אנשים לא בחלו אז בעבודות כפיים פשוטות והיו מוכנים להשכיר עצמם ליום עבודה בכל ענף שהוא. הכרתי אקדמאים ממערב אירופה שלא התביישו לעבוד כפועלים פשוטים בחקלאות, בבניין או בייצור. נשים מעודנות עבדו ככובסות או כעוזרות בית. יש לזכור כי הפיליפינים והתאילנדים ואפילו ערביי עזה עוד לא עמדו אז לרשותנו, ובכלל, ערכי עבודה ופרנסה היו אז קצת שונים מאשר היום. אנשים היו גאים כאשר מצאו עבודה והצליחו לקיים את משפחתם, גם אם לא היתה זו הקריירה עליה חלמו. הם הבינו כי במדינה מתחדשת אין ברירה, ויש להצטמצם עד שיישתנו התנאים, ואכן רבים אשר גילו נכונות למאמץ שיפרו את מצבם בצורה משמעותית.
כמה מן הפרנסות שהיו אז עברו בינתיים מן העולם: מחלקי קרח, מתקני פרימוסים ופתיליות, מפרזלי סוסים ומתקני עגלות, מוכרי האסקימו ועוד.
פער חברתי היה קיים גם אז, ותיקים מול עולים, אשכנזים מול מזרחיים, והיו גם מתח, קינאה והתנשאות, אך אז לא הייתה תקשורת בוטה שהבליטה בעיות אלו, וכך הצלחנו לעבור בשלום את השנים הקשות.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
