חוויה מזעזעת בגלי צה"ל

יום חמישי לקראת בין ערביים. עבדכם פונה למנוחה קלה מעמל היום וחוטא בהדלקת הרדיו, על-פי רוב משהו טוב לא יוצא מזה. מגישה זחוחה מוקפת שם באולפן בכמה בדרנים בעיני עצמם, הלהג והליצנות חוגגים. במסגרת הילולת הריקים מושמע פזמון "טוב להודות לשם" כאשר על-פי תור ככל הנראה, מפגינים ה"שנונים" באולפן את כישרונם לייצר הומור. האווירה הכללית היא של בדיחותא וצחוק.

ובאחת הפעמים מיד לאחר השמעת הפזמון "טוב להודות לשם" משמיע ה"שנון" התורן את בדיחתו - "טוב להודות לשם על השואה, אה רגע לא מצחיק אותך אלוהים?, טוב אני מניח שזה מסוג הדברים שהיית צריך להיות שם". "איי איי איי" מגיבה אחת המשתתפות, "אבל מי כן היה שם - היטלר" ...." היטלר, וזה אומר משהו" מוסיף ה"שנון".

מסכמת אחת המשתתפות (המגישה הזחוחה?) - "אנחנו לא צוחקים למיטב זכרוני על שואה, רבין..." וה"שנון" מסכם משלו - "בואו נעשה תוכנית בשמש", "בואו נעשה תוכנית בשואה" !! וכל הזמן ברקע צחקוקים, צחוקים, געיות צחוק - הרי בשביל זה התכנסנו הלא כן?...

מה אומר לכם, בתחושה, הרגשתי כאילו אני חי בדור שקדם למבול. איזו רשעות, איזה טמטום, איזו קהות חושים, פשוט לא יאומן כי יסופר. בכנות, הרגשתי ריקנות, עצב, תחושה של ייאוש. עד אנא הגענו שברדיו יהודי, ישראלי, צבאי, עושים צעירים בשואה קרדום להצחיק בו. דע עקא שזחוחתנו דלעיל, נבחרה מן הסתם בקפידה לפני שהפקידו בידה את המיקרופון ומי שנבחרו להשמיע מרכולתם המבחילה מעל גלי האתר גם הם עברו איזשהו מיון...

הרגשתי חובה לשתף חבר. סיפרתי לו. שתיקה ולאחריה "בישר" לי ששמע כדברים האלה בטלוויזיה וברדיו, אין בזה חידוש. נדהם, הקשיתי - באותה רמה?!, "וגם גרוע יותר, בוטה יותר ופוגע יותר" השיב.

לא אתאר כאן את זוועות השואה. חשבתי לתומי שאין בנמצא יהודי שהצלקות אינן חרוטות על לוח לבו, שאין מי שהזיכרון הקולקטיבי ההוא מעביר אותו למצב תודעתי רציני, לחרדת קודש, למועקה קיומית שכמעט בלתי אפשרי להתמודד עימה. חשבתי - טעיתי...

מה עם ניצולי השואה שארית הפליטה החיים כאן עמנו, מה עם ילדיהם, נכדיהם, ניניהם? מה באשר לעמך ישראל עבורו השואה היא מה שהיא, שאחרי זוועותיה וייסוריה הגיעה תקומה? מה עם קדשי העם הזה, מה עם בניו המוסרים את נפשם על קידוש השם, מה עם המיליונים שהושמדו על-ידי השטן עצמו שדמם לעולם לא יחדל מלזעוק? מה עם מראות הזוועה, המחנות, תאי הגזים, אם שעוללה נתלש מבין ידיה?

מחריד.

באופן אישי ובדומה ליהודים רבים מאוד השואה היא חלק ממני, בדיוק כמו התקומה והיא אוחזת בי בחוזקה ואינה מרפה, מחברת אותי לרדיפת עמי לאורך כל הדורות. חורבן הבית, גלות, אינקוויזיציה, פוגרומים, פרעות והשואה. מאז הסתיימה השואה חלפו שני דורות ויותר ועדיין הנשמה לא מפסיקה להתייסר. ולמי אין נשמה, לאיזה יהודי אין?

אין לי תשובות, יש לי רק דמעות וכאב. רבותי, יש לנו בעיה ועל-פי מה ששמעתי והבאתי בפניכם היום, זוהי בעיה עמוקה היורדת לשורשים. היא לא תוכל לגדוע אותם אך תוכל גם תוכל להפריע לצמיחה, לעכב את בוא הגאולה.

רחם, רחם נא השם אלוקינו רחם, ועל ישראל עמך רחם, ועל ירושלים עירך רחם, רחם, רחם.