מוקדש לעילוי נשמת הלוחם מחטיבת גולני אלחי טהרלב זצ"ל הי"ד, לעילוי נשמת דפנה מאיר זצ"ל הי"ד, לעילוי נשמת שלומית קריגמן זצ"ל הי"ד, ולכל הנשמות הטהורות, אשר הן קורבנות חוסר המודעות וערלת הלב שלנו.
בערב חג הפסח תש"ג 18.4.43, החלו הגרמנים בחיסול שארית גטו ורשה. הם קיוו לסיים את המלאכה תוך יומיים, כדי להעניק להיטלר, מתנת יום הולדת, שחל ב-20.4, את ההודעה שהקהילה היהודית בוורשה חוסלה סופית, וורשה הפכה "יודן-ריין", דהיינו, נקיה מיהודים. 60,000 היהודים שנותרו חיים, מתוך קהילה של כ-400,000, ערכו את הסדר האחרון בוורשה, כאשר בחוץ נשמע הירי הגרמני. ועל כך כתב הרב שלמה קרליבך ז"ל, את הקושיות של הילד החרד והרעב, כדלקמן:
היה שם מוישל'ה אחד, מוישל'ה האחרון בגטו ורשה. שואל את אביו מה נשתנה:
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? למה הלילה הזה ארוך ומפחיד מכל לילה אחר"? כשמוישל'ה שאל את השאלות,
שמים וארץ נעמדו דום, המלאכים פחדו להרעיש, ואביו... אביו רצה לענות: "עבדים היינו".
ומוישל'ה אמר: "טטא זיסא, (אבא יקר) יש לי עוד שאלה אחת משלי, וזו שאלתי: אני רוצה לדעת, אבא יקר, האם עדיין אהיה בחיים בשנה הבאה לשאול אותך מה נשתנה?
האם יישאר איזה ילד יהודי בחיים לשאול מה נשתנה? האם יישאר איזה אבא יהודי בחיים לענות עבדים היינו"?
ואביו ענה: אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע, אם אני אחיה, אני לא יודע, אני לא יודע, אם אתה תחיה. אבל אני יודע, שתמיד יהיה מויש'לה אחד איפה שהוא, איפה שהוא, שואל את ה"מה נשתנה".
אני לא יודע אם אנו נחיה, אבל אני יודע דבר אחד:"כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
חברים וחברות, אני הוא אותו מוישל'ה, ואני שואל מה נשתנה?
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
