חבורה גדולה ומכובדת של אנשי ביטחון, כתבים, ראשי מכללות וארגונים, כללית אנשים שאנו נוטים לתת בהם אמון, ישבו מול המנחה וגמגמו. השאלה היתה פשוטה. האם השטחים הם נכס או נטל. בהתאם להגדרה, האם עלינו להישאר בהם או לפנותם.
התשובות נחלקו לפי הנטיות של המשיבים. מן הפרשן הצבאי המגדיר שטח כחסר ערך וממליץ לסגת לכביש שש ועד לדובר שלעבר של מועצת יש"ע המגדיר את כפר וסבא ורעננה כנטל זהה ליהודה ושומרון. ביניהם קשת שלמה של בעלי דעות חסרי דעה נחרצת. כמובן שהדיון היה תוהו ובוהו, כאשר מחייבי השטחים שוסעו שוב ושוב על-ידי מנתקי השטחים.
על דבר אחד לא נחלקו. לו היו השטחים, דהיינו יהודה ושומרון, ריקים מערבים, לא היה לאיש ספק כי הם נכס ולא נטל. מאז ימיו של לוי אשכול אשר התבשר כי ארץ ישראל בידינו ואמר בלא מעט מרירות כי הכלה רצויה, אך הנדוניה מיותרת, לא השתנה דבר.
אם כן, השאלה איננה האם השטחים הם נכס או נטל, אלא א': היכן הם השטחים (האם טייבה היא "שטחים" ואם לא מדוע לא?) ו-ב': מה לעשות עם הנדוניה הלא רצויה?
אני חוזר ואומר. לא השטחים הם הנטל, אלא האוכלוסיה העוינת אשר מצויה שם היא הנטל. אם נשתמש במילה הבזויה כיבוש, הרי הכיבוש איננו כיבוש השטח, אלא כיבוש האוכלוסין. זו האבחנה זו הבעיה ועתה יש להציע דפ"אות.
דפ"א א. ליצור גבולות כך שמירב האוכלוסיה העוינת תנותק ממדינת ישראל.
דפ"א ב: החלת החוק הישראלי על האוכלוסיה, מה שקרוי מדינה דו לאומית.
דפ"א ג: הכלת האוכלוסיה, אך למנוע ממנה זכות השפעה על החלטות המדינה. מה שקרוי אפרטהייד.
דפ"א ד: ניתוק האוכלוסיה העוינת מן השטח, והעתקתה אל מדינות וישויות בהן היא הרוב המכריע.
הבה נבחן אחת לאחת:
דפ"א א' - זכתה לניסיון ממושך של שמונים וחמש שנה. שש מפות חלוקה (לפחות) צוירו, וכולן נכשלו. הכישלון נובע מחוסר מתאם בין הציפיות של האוכלוסיות. ככל שהאחת תוותר, כך תדרוש השנייה יותר. דוגמאות חיות לכך הן בהר דוב (חוות שבעה) בנתיב העשרה וירושלים. משמעות ההצעה גבול מפותל בן מאות קילומטרים, וחדיר באלפי מקומות. בנוסף, וויתור על שליטה על הר הבית, חשיפה לנשק תלול מסלול, ויתור על מקורות המים, איבוד שליטה על יצור שפכים. כל השיקולים הללו שוללים כל תוכנית חלוקה, אלא במקומות מסוימים מאוד. הנסיגה מרצועת עזה, באזור שבו יש לישראל שליטה קרקעית, שליטה על מקורות האנרגיה והמים, ורוחב איסטרטגי, היא המקום היחיד בו יושמה תוכנית חלוקה במידה סבירה של הצלחה.
דפ"א ב' - מתן זכות השפעה ובחירה לאוכלוסיה העוינת, לפי הצעת 'ברית שלום". הבה וניישיר מבט אל עירק, או לבנון, ונשאל האם זה המודל הרצוי. חברי הכנסת הערבים מצויים בעצה אחת עם אויבי המדינה, ואם כך הם נוהגים כאשר הם עשרים אחוזים (מה שקרוי גיס חמישי) מה צפוי כאשר יהיו ארבעים אחוזים? או רוב? ההצעה נפסלת על-ידי רוב מכריע של העם היושב בציון ובתפוצות.
דפ"א ג' - הכלת האוכלוסיה ללא מתן זכויות אזרח. זה המצב השורר ביהודה ושומרון מזה שלושים ושמונה שנה. מאז הסכם אוסלו הסירה מעליה ישראל את האחריות לערביי יהודה ושומרון, במחיר נורא של אלפי הרוגים ופצועים, אך נמנעה ממצב של אפרטהייד. ישנם מחייבי השטחים המוכנים לחיות עם המצב הזה לשנים רבות (אליקים העצני ובניו) אך מרביתו של עם ישראל ומרביתו של העם הערבי לא רואים במצב זה יציבות, אלא בעירה תמידית ונפיצה.
דפ"א ד' - ניתוק האוכלוסיה העוינת מן השטח, היא הדפ"א היחידה שלא נוסתה עד עתה. כמו לכל דפ"א יש לה יתרונות וחסרונות. החסרון העיקרי הוא העיין הצהובה שמדינות המערב ונציגיהן בכנסת ישראל נותנות בכל העתקת אוכלוסין מכורח. החסרון השני נעוץ בהגדרת דפ"א זו כדפ"א גזענית, ולכן מחוץ לתחום. היתרון העיקרי הוא שזה הפתרון היחיד אשר יפתור את הסכסוך, ולא משנה אם האוכלוסיה העוינת היא היהודית (פירוק מדינת ישראל, האחרון בלוד לכבות את האורות) או האוכלוסיה הערבית. מן הצד הערבי, זה הפיתרון היחיד המקובל עליהם, הוא בא תחת שם הקוד 'זכות השיבה'. בין מחייבי ההינתקות מן השטחים גם הם מקבלים את הפיתרון, וגם הם מחייבים את העתקת האוכלוסיה העוינת היהודית אל שטחים אחרים. הרעיון שהם עצמם יושבים ב'שטחים' לפי ההגדרה הערבית, ולכן גם הם ברי שינוע, לא עולה על דעתם.
הדיון המלומד של אנשי הביטחון והתקשורת והפרשנות והאקדמיה ביתרונות וחסרונות הישיבה בשטחים הוא מראש דיון של חרשים ואילמים. אף אחד מן המדיינים לא מצביע על הדפ"א היחידה אשר לא נוסתה, ויש לה הסטוריה ברורה של הצלחה. לדוגמא: חוק פינוי פיצוי, אשר אושר על-ידי כנסת ישראל, ויושם תוך שישה ימים הוא, לכל דעות הערבים והמתנתקים, הצלחה מסחררת. גם גירוש כל יהודי מצרים בתוך שלושה ימים ב- 1949 הוא הצלחה מדהימה. גירוש יהודי מרוקו, טוניס, תימן, אתיופיה, גם הם הצלחה המוכיחה את הכלל, אם כי שכחו משום מה לתת להם פיצוי כלשהו, ומדינת ישראל היא שזכתה בזכות לפצות אותם על הגירוש. התעלמות מן הדפ"א הזו הוא פגיעה בשכל הישר, שכן זו התעלמות מן הבעיה האמיתית, מן הדיון האמיתי, והחלפתה בבעיה אחרת לחלוטין, לצורך הדיון.
וזאת מבלי להזכיר כי שיבת ציון לא כוונה לתל אביב נתניה וחיפה, אלא כוונה מראש לירושלים ובנותיה, שכם ובנותיה, חברון ובנותיה, בית אל ועלי, באר-שבע עיר האבות, צפת, טבריה ציפורי וכו.
דיונים המתעלמים מן הבעיה המוגדרת דומים לדיונים המתעלמים ממחלה. בשני המקרים המחלה שמתעלמים ממנה, שמכחישים אותה, מתעצמת, וסופה שהורגת את החולה. אם בחיים חפצנו יש להגדיר את הבעיה (אפשר ללמוד זאת דווקא מן הערבים!!) ולהתמודד איתה, ישירות, מבלי להתיפייף.
מאידך, אין צורך להיחפז. רומא לא נבנתה ביום. ארץ ישראל מונחלת ליהודים בקצב מדוד. סקירה של כל תכניות החלוקה, מזו של 1925 ועד לתוכנית החלוקה של אריאל שרון לאחר חומת מגן, 2002, מראה על התקדמות רצופה בהתנחלות בארץ הקודש. התוכנית לניתוק הפולש הערבי מארץ ישראל נמצאת כבר עתה בביצוע מתקדם. גדר חיכוך, כלא עזה, משפך רפיח, פיתוח השטחים גליל נגב יהודה ושומרון בידי הסוכנות היהודית, משטרת אכיפת חוקי בנייה, הרפורמה בחינוך, קיצוץ קצבאות, וכו, כולם אמצעים לנתק את האוכלוסיה העוינת מן השטחים הללו. בסבלנות, בעקשנות, התוכנית תבוצע.
אגב, גם הערבים יודעים זאת.
