אֱמֹר וְאַל תֵּרָתַע
בֶּן אָדָם שַׁל מִלִּבְּךָ הַתְּעוּקָה וֶאֱמֹר
אֱמֹר הָאֱמֶת וְאַל תִּתֵּן לְפִיךָ סְגוֹר
כִּי כְּבַר עַל הַשֶּׁקֶר סֻפַּר וְעָלָיו נֶאֱמַר
סוֹפוֹ שֶׁיִּוָּדַע כִּי חֵבֶל הַשַּׁקְרָן קָצָר
גָּם נֶאֱמַר סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמַע
וּדְבַר הַשֶּׁקֶר בָּרַבִּים נוֹדַע
וְכִּי בְּסַלֵּק מִלֵּב מוּעֲקָה
הָאֱמֶת תֵּהֵא זוֹעֲקָה
וְּתְסֻלַּח הַשְּׁגָגָה
וְתֵּעָלֵם תּוּגָה
קביעת מועדי ישראל
נאמר: דבר אל ב
ני ישראל ואמרת אלהם אֶלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם (כג/ד) הפרשה גם קוראת למועדים בשמותיהם:
פסח הוא חג המצות בניסן, עונת האביב
שבועות בסיון עונת הקיץ
וְסֻכּוֹת בתשרי עונת הסתיו. ובין שבועות לסוכות יש עוד שני מועדים
ראש השנה בראש חדש תשרי בו אנו אומרים:
היום הרת עולם. במורשת ישראל זה בריאת העולם על-ידי הקב"ה ואחרי עשרה ימים נקבע
יום הכיפורים אף הוא חג למרות שלא שנאמר
יום הכיפורים אשר כשמו כן הוא: יום של חשבון נפש של כל אדם מישראל, בינו לבין האלוהים וחשבון נפש גם כלפי "רעהו". יום שבו אמור האדם מישראל לבחון אם קיים את דברי רבי עקיבא:
ואהבת לרעך כמוך. למרות ששלושה המועדים - החגים נקבעו כחגי ישראל בתורה על-ידי יושב שמים, אלא שהיום בו חל החג נקבע על-ידי ישראל עצמם על כן נאמר:
אלה מועדי ה'...אשר תקראו אותם במועדם. ובפועל קביעת כניסת המועדים, נעשית על-ידי חכמינו ז"ל שחשבו את המועדים לפי מנין
ימי שנת הלבנה - הירח שסיכומם הוא
350 ימים לאל שחכמינו תאמו <>לימי שנת החמה, כלומר ל-365 ימים, זאת כדי שהמועדים יחולו
בעונות השנה חג
הפסח (חג המצות)
באביב חג
השבועות בקיץ וְחג הסֻכּוֹת בסתו. והדגע הוא על:
אשר תקראו אותם במועדם. ימי החג הראשון והשביעי בפסח ויום השבועות וראשון ושמיני של סוכות דינם כדין שבת בכל הנוגע לאיסור עשית מלאכה בהם, רש"י אומר בעניין זה כי סמיכות המועדות לאזכור השבת באה ללמדך שהמחלל מועד נחשב כמחלל שבת. כמובן שבמועד יש סיג לעניין לא חל האיסור
לא תבערו אש כמו שנאמר על השבת ובמועד ההיתר הותר שימוש באש לקיום המועד בשיטת אש מאש כדרך שחכמינו ז"ל קבעו זאת.
מדה כנגד מדה
בפרשה זו חוזרת התורה על הכלל "
מדה כנגד מדה". "<>עין תחת עין" .הפעם בפרשת אֱמֹר ודברים אלה יחזרו שוב בפרשת שופטים בספר דברים. יש מי שרואה בציווי המקראי כפשוטו, כלומר אם סִמָּא אדם עינו של אחר הדיינים יסמאו את עינו. כלומר
אם עקר שן אחד לזולתו שֶׁיְּצַפֶּה שיעקרו לו שן וכך לגבי כל אבר אחר בגוף האדם כפי שנאמר: שֶׁבֶר תַחַת
שֶׁבֶר עַיִן תַחַת עַיִן שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (כד/כ). פרשו זאת רבותינו לא כמשמעו. הם סברו שאין לתת מום ממש, אלא לשלם תשלום ממון תמורת הפגיעה באיבר. את שיעור הפיצוי קובעים לפי שומה, דהיינו חישוב האבדן בערכים כספיים, כשם שעושים במכירת אדם כעבד. דהיינו מערכים את שויו של הנפגע כאילו עומד להמכר לעבד ואת הסכום שהיה שוה בטרם נפגע. הפוגע משלם את ההפסד של האיבר הנפגע, לכן נאמר "
יתן" נתינה זה ממון הניתן מיד ליד, ברם אם אדם ממית אדם אחר ממיתים אותו. ושוב חוזר הכתוב ואומר: משפט אחד יהיה לכם ולגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוהיכם דהיינו
אלוהי הכל-כל האדם, כשם שאני מיחד כלומר קורא שמי עליכם בני ישראל, כך אני מיחדו על הגרים. כאשר אִמֵּץ האיסלאם את עיקרי תורת ישראל, לתורתו של האיסלאם
לַקֻּרְאָן שפירושו ה"
מקרא" האיסלאם ישם את הכתוב ללא שינוי ולא, על-פי ההגיון והפרשנות של חז"ל שבקשו למנוע "
תיקון עול בעשית עול". אנו יודעים כיום שערב הסעודית מקימת את הכתוב אֶבַר תַחַת אֶבַר. לא כל שכן האיסלאם הקיצוני כמו "אל קאעדה" (שפירושה "הכלל" כגון "כללי" הדגדוג בערבית נקראים אל קוואעד שזה הרבים של אל קאעדה) או "
דאעש" שזה ראשי תיבות של "
דַוְלָה
אִסְלאמִיָּה
עִירַק ו"
שָׁם" (שָׁם זה דמשק). ולא אמצו את ההגיון שבדברי חז"ל אשר לפיהם לא מועיל הטלת מום
בפוגע לנפגע. אלא אם יְפֻצֶּה הנפגע בתמורה לערך האיבר שפגע בו הפוגע כי אז:
זה נהנה והשני לא חסר. מכאן חשיבות לימוד המשנה והתלמוד שיצרו כללים מוצקים להבנת הנקרא ואפשרו חיים ראויים לבני האדם. זה גם מסביר מדוע העמים או המדינות שלא קבלו על עצמם פרוש המקרא, נמצאים הם עדיין בעידן טרום ימי הביניים.
ונקדשתי בתוך בני ישראל
זה רמז לישראל שעליהם להיות קדושים, אם לא כן איך הקב"ה נִקְדַּשׁ בתוך בני ישראל. לשם כך על ישראל לשמור את מצוות ה' בלב אחד ובנפש חפצה כדי להיות קדושים ובכלל זה לקים את:
לא תעשו עול בלא משפט. כי הַדַּיָּן המקלקל את הדין מכונה לפי רש"י עַוָּל וְדַיָּן עַוָל שאינו עושה משפט צדק, עושה מעשה תועבה, שנאמר:
כי תועבת ה' וגו'... כל עושה עול (דברים כה/טז) .דברים אלה נסמכים בפרשה דברים שם אמר ה' אל משה:
דבר אל בני ישראל ואמרת אֶלֶּה הֵם מֹעֲדֵי ה' אשר תקראו אתם מקרא קדש (כג/ב). מכאן מגיעים לעניין המנין- דהיינו עשרה אנשים בתפלה בציבור בכך מקדשים את השם בַּקְּדֻשָּׁה ובקדיש במהלך הַתְּפִלָּה ולקראת סופה. גם בהזכירנו יום מועד או חג הוא זה הוא תמיד יום ששון ושמחה, אבל בלי קְדֻשָּה הוא אינו אלא "
יום בטלה" ממלאכה יום בילוי. חכמינו שואלים האם הקב"ה זקוק לבני אדם כדי להתקדש בהם, הרי הוא עצמו קְדֻשָּׁה, אלא מה, כדי נאמר הדבר כדי לשמור על הקדשה של הקב"ה שנתן לעמו ישראל. אדם קדוש לא יעשה עול שנאמר:
לא תעשו עול במשפט (קדושים ט/טו), וכבר דברנו על חובת הדין שנצטוה: ?B>לא תהדר פני גדול (קדושים יט/טו).
לא לחרוץ דין בלא משפט. כשנאמר "
ושמרתם" הכונה ללימוד התורה והמצוות "
ועשיתם" הכונה לעשית מצוות . "
ולא תחללו" (מלשון הפיכת קֹדֶשׁ לְחֹל) רש"י מוסיף גם, כי להתקדש על-ידי מסירות נפש דהיינו, "מְסֹר עצמך וקדש שמי. כלומר אל תעבר על מצוות התורה גם כשאתה מְאֻיַּם זה יכל להיות מעשה יחיד ויכול להיות מעשה של ציבור. מסירות הנפש משמעה גם כשמרחף על האדם מות וזאת מבלי שיצפה שׁיֵּעֲשֶׂה לו ויצילהו . להקריב בלי לצפות לנס מציל. כמו שקראנו בספר דניאל על חנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמם על-מנת שיתרחש להם נס, הם לא ידעו אם ינצלו אם לאו . ה' נאמן לשלם שכרו של המקדש נפשו . עִם אדם קדוש כזה מתקדש גם הקב"ה . כבר הזכרנו לא פעם את אגרת הרמב"ם ליהודים בתימן בקשר למסירת הנפש על קידוש השם . כיון שהתימנים המוסלמים עושים ברית מילה, הרי שמבחינה חיצונית לא ניתן להבחין בין יהודי תימני לבין תימני מוסלמי. מה עוד וגם הלבוש והדבור דומים, הבהיר להם הרמב"ם כי הָאֱמוּנָה באלוהים היא בלב, ואפשר לקיים את מצוות התורה בלב ולהראות כלפי חוץ כעם הארץ, ובכך יהודי תימן מקימים דינא דמלכותא דינא עד יעבור זעם. דבר כזה לא היה אפשרי בתקופת האינקביזיציה, כי הנוצרים לא עשו מילה ובכך נבדלו היהודים מן הנוצרים, לכן הגזרה שם הייתה על אלה שנולדו אחרי הגזרה לשמד. ואילו היהודים שכבר היו נמולים נהגו כפי שיעץ הרמב"ם ליהודי תימן ובאונס עשו מעשי הנוצרים כולל בישול חזיר בפרהסיה מאונס וחילול שבת מאונס על כן נקראו "אנוסים" שלצערנו ברבות השנים צאצאיהם, עברו לנצרות ואבדו לעם ישראל . לא בכדי רבים הימים הטובים שהנהיג ישראל בנוסף לפסח, שבועות ראש השנה וכפורים וסוכות ושמחת תורה ול"ג בעמר וימי חנכה ופורים ויום זכרון לשואה ולגבורה ויום זכרון לנופלים בקרב על הגנת המדינה. ימי זכרון אלה נועדו להזכיר לנו תמיד מי אנחנו ומה המיחד אותנו ומה הוא סוד קיומנו בתוך עמים רבים ועצומים. ובזכות אותה קדשה ומסירות נפש עם ישראל חי.
הַפָּרָשָׁה מְלֵאָה וּגְדּוּשָׁה
בְּמִצְווֹת וַאֲמָרֵים וּקְדֻשָּה
וְאַחֲרֵי מוֹת גָּם קְדֹשִׁים
וְאַנְשֵׁי חַיִל מְאֹד נְחוּשִׁים
בְּרוּחַ הַשֵּׁם חֲמוּשִׁים
יָצְאוּ לִנְדּוֹד בַּמִּדְבַּר לְמַעַן
לַחֲזוֹר שׁוּב אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן
אֶל נַחֲלַת אָבוֹת הַמֻּבְטַחַת
זוֹ אֻמָּה שֶׁבְּבָנֵיהָ בּוֹטַחַת
וְלה' עֲתִירוֹת מְשַׁטַּחַת
גָּם מְקַיֶּמֶת בְּמַעֲשֶׂה וְאֹמֶר
חַג הַפֶּסַח וּסְפִירַת הָעֹמֶר
בְּעוֹד אוֹיֶב אוֹרֵב לְפִי שָׁעָה
שֶׁהֲרֵי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה
וְהוּא יִתֵּן לְעַמוֹ תְּשׁוּעָה
בִּצְבָאוֹתנו שֶׁנִּצָּבִים בַשַּׁעַר
כּדֵי לַהֲדוֹף צַר וְאוֹיֶב בְּסַעַר
ולְשַׁלְּחוֹ מֻכֶּה רָחוֹק מֵהַגְּבוּל
שׁוֹתֵת דָּם עַל מַעֲלָלָיו כְּגֶמוּל
בְּאֶש תְּלוּלַת מַסְלוּל
משמעות מינויו של הנייה למנהיג חמאס והמבחן הראשון הניצב בפניו 
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
