להשתחרר מהכיבוש (של התודעה)

50 שנה אחרי, צריכים היינו לדעת שערביי הארץ מעולם לא השלימו עם העובדה שחלוקת הארץ פירושה שגם ליהודים תהיה מדינה משלהם בארץ, שמבחינת העולם המוסלמי היא שטח הקדש (וואקף). ב-100 השנים האחרונות, החל מהסכם ויצמן-פייסל ב-1919, הם תמיד דחו את הצעות החלוקה, דבר המלמד על השקפתם העקרונית.

האם הרוב הפלשתיני בירדן מתקומם נגד ה"כיבוש" ההאשמי, שמקורו בחג'אז, ומבקש לממש את לאומיותו שם? מדוע ערביי שומרון ויהודה לא תבעו מדינה עצמאית עד 1967? הסירוב הקבוע לחלוקת הארץ, שלילת ההיסטוריה היהודית והמצאת היסטוריה חלופית, החיבור עם זרמים איסלאמיסטיים והעובדה שרק תחת שלטון היהודים עולה התביעה לעצמאות, מלמדים שהגרעין העמוק שסביבו מתקבצים ערביי האזור - מחמאס עזה, דרך פתח ברמאללה ועד איימן עודה ורשימתו המשותפת - הוא שלילת לאומיותם של היהודים וזכותם לארץ משלהם. לא רק אמנת חמאס שוללת את זכות קיומנו כיהודים על הפלנטה הזאת; גם האמנה הלאומית הפלשתינית רואה בנו במפורש דת ולא לאום (סעיף 20), ולכן אין לנו זכות להגדרה עצמית כעם, ובוודאי לא מגיעה לנו מדינה.

לכך יש להוסיף את התפרקות מדינות האזור. בעקבות מלחה"ע הראשונה כפו המעצמות הקולוניאליסטיות לאומיות מערבית שהייתה זרה לאתוס, לדת, לתרבות ולמיתוסים של המזרח התיכון. הן קבעו בכוח מכסֶה מודרני דק על הר געש אדיר־ממדים וקיוו להשאיר בתוכו את התפיסות, הערכים, ההשקפות והאמונות ששלטו אלפי שנים ולעצור בעד הלבה הקדומה מלהתפרץ. זה החזיק פחות ממאה שנה. כשהלבה פרצה, עלו המבנים השבטיים, הח'מולתיים והמשפחתיים, ששכנו מתחת לחזות הכאילו מערבית. בדיעבד, אנחנו יודעים שגם מתחת לחזות הלאומית המערבית, המבנים הקדומים השפיעו תמיד על התנהלות האזור.

מהי סוריה? קבוצות חברתיות שונות, עדות, שבטים עוינים, שההבדלים ביניהם נמשכים עמוק לתוך ההיסטוריה. לוב - שני שבטים אויבים שהודבקו באופן מלאכותי. עירק - סונים, שיעים וכורדים בעלי תודעה נפרדת ועוינת. ולבנון? סונים, שיעים, דרוזים ומרונים שמעולם לא ראו עצמם אומה אחת. במה שונים ערביי ארץ ישראל מערביי לוב, סוריה ולבנון, למשל? מה הקשר בין ערביי עזה לערביי שכם, ובין אלה לערביי חברון - לבד מהשאיפה המוצהרת לבטל את השלטון היהודי על הארץ?

ההצעות הישראליות לשלום או הסדר מדיני - מה שבעגה התקשורתית מוצג כ"כולם יודעים כיצד ייראה ההסדר" - מוכרות: נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967 בשינויי גבול שיכללו את גושי ההתיישבות הגדולים וחילופי שטחים, חלוקת ירושלים, זכות שיבה מוגבלת ופיצויים לפליטים הפלשתינים. פחות או יותר. כולם יודעים? זולת הפלשתינים. בשום זירה רצינית עד כה, לא הוצגה הצעתם הסופית, זו שעם הגשמתה יואילו להכריז על קץ חלוט של הסכסוך וסוף התביעות. אין תוכנית כזאת. אין תוכנית פלשתינית לחלוקת הארץ וקבלת המדינה היהודית. מעולם לא היתה.

הינה תרגיל מחשבתי: האם נמצא בעולם מנהיג ערבי או מוסלמי המוכן להכריז שרק שכונה אחת בתל אביב שייכת בדין ליהודים, ושאר הארץ מהים ועד הירדן היא פלשתין ושייכת לערבים. שיכירו בזכותם ההיסטורית, הדתית והמשפטית של היהודים על השכונה הזאת בלבד. לא דה פקטו אלא דה יורֶה, בנוכחות חכמי הדת וההנהגה הפוליטית שלהם. יש מתנדבים? הינה שורש ההונאה העצמית שלנו.

50 שנה אחרי, אנחנו תקועים בקיבעון פסיכו-פוליטי ארור שכופה פרדיגמה אחת בכינויים שונים: שטחים תמורת שלום, פתרון שתי המדינות, הפסקת הכיבוש, חלוקת הארץ וכן הלאה. הפילוסוף תומס קון נתן סימנים, מתי פרדיגמה (תיאוריית־על) מאבדת מתקפותה: כאשר ניסויים מתחילים להניב תוצאות שאינן מתאימות לפרדיגמה, וכשהיא לא מצליחה יותר לספק הסבר מתקבל על הדעת לשאלות ולסתירות רבות בתחומה. בתקופת המשבר עולים רעיונות שונים עד שאחד מהם מוביל לפרדיגמה חדשה שגורמת למהפכה מחשבתית. קון דימה את שינוי החשיבה בקרב המדענים ל"המרת דת". אם נאחז בשולי גלימתו של קון, נשתמש בדימוי הדתי גם להתנגדות של מאמיני הפרדיגמה המדינית הישנה לכל הרעיונות האחרים. הם מצביעים על חבריהם ששינו דעתם כ"כופרים" ומאשימים אותם באחריות להתמוטטות התיאוריה הישנה.

הפרדיגמה הישנה נמצאת איתנו עוד מהיום השביעי ל"ששת הימים": השלום יושג תמורת מסירת השטחים שנכבשו. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. הניסיונות שבוצעו על הפלשתינים בהתאם לפרדיגמה הזאת, נכשלו. כל נסיגה גררה מלחמה או סיבוך ביטחוני בעקביה. היא גם לא עודדה שיח שלום בצד השני. גם אם נניח, כטענת השמאל הציוני, שאין סיכון קיומי בנסיגה והקמת ישות מדינית (ישות טרור?) על גב ההר - נותרת השאלה: מי אמר שהפלשתינים מעוניינים בהסכם הנדיב ביותר? 100 שנה הם מסרבים. מדוע יסתפקו עתה במדינונת קטנה במקום המרחב הגאוגרפי הגדול שלטענתם נגזל מהם בידי היהודים? מנהג משונה אימצנו, לעשות את חשבונם של אויבינו, ואז להיות מופתעים שאינם עונים על הציפיות.

לא רק שאנחנו משליכים על הערבים את שאיפותינו וחלומותינו; אנחנו מדחיקים את שאלת ירושלים, אבן הראשה של הסכסוך. הציונות שאבה שמה מציון, לא כסמל דתי ורוחני אלא כמחוז יעד לאומי עם נקודת ציון גאוגרפית. האם היינו עַם לולא השבועה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו ולא לשכוח אותה? ספק רב.

מה שהתפרץ בתודעה הלאומית עם שחרור העיר העתיקה, לא יכול להיכנס שוב לאפסון ארוך טווח בנימוקים "רציונליים" של סכנה דמוגרפית ואובדן הדמוקרטיה וטיעונים דומים. 2,000 שנה נשבענו לעיר הזאת אמונים, ועכשיו יבואו לשכנע אותנו ש"למען עתידנו" כדאי למסור אותה (או חלקה) לאויבינו, כי רק בדרך הזאת יבוא שלום. זה רציני? האם העם היהודי יכול לגבש זהות לאומית עצמאית ללא התשתית הדתית הנמצאת בספריו, מנהגיו, ערכיו ורעיונותיו? מה חשבנו, שלאחר ששבנו אל הקדושים שבמקומותינו, נסכים לוותר עליהם תמורת הבטחות שלום? מה שווה השלום, אם ירושלים תשוב להיות חצויה או שדגל זר יתנוסס מעליה? האם אין סכנה לנביקת הרוח הציונית והנכונות להילחם על קיומנו, במקרה של ויתור מודע על ירושלים - ואם כן, האם זאת אינה סכנה קיומית גדולה לאין שיעור מהדחליל הדמוגרפי?

פרדיגמת "שטחים תמורת שלום" היא אפוא שגויה ומסכנת את כולנו, משום שהאחיזה בה מונעת את הקמת קיר הברזל - שז'בוטינסקי דיבר עליו בראשית שנות ה־20 - בתודעת ערביי הארץ. כל זמן שהם שומעים את דיבורי הסרק על "שתי מדינות", "חלון הזדמנויות חד-פעמי" ו"ישראל בסכנה" - מתלבה בתוכם התקווה הילדותית שהיאהוד יתייאשו לבסוף מההתמודדות היומיומית עם המחיר שתובעת ההיאחזות בארץ אבותיהם.

50 שנה אחרי המלחמה, 70 שנה להצעת החלוקה באו"ם ו-100 שנה להצהרת בלפור (ו-120 לקונגרס הציוני הראשון), עדיין מנהלים את הסכסוך מתוך מחשבה שהשפה, שבאמצעותה אנחנו מתארים את המציאות, משותפת לכל הצדדים. שלום, שטחים, כיבוש, מוסר, זמן (היסטוריה), מדינה, פתרון, מלחמה. כשצרפת ואנגליה סיימו את מלחמת מאת השנים או כשגרמניה וצרפת חתמו על הסכם שלום, הייתה להם תשתית תרבותית ודתית משותפת, עם כל ההבדלים שבין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית ולאנגליקנית. גם המשתתפים בדיאלוג אצל אפלטון חלקו שפה דומה, תרבות ומערכת ערכים משותפות ובעיקר נמצאו בגבולות אותו מרחב משמעויות.

תפיסת המציאות נגזרת גם מתפיסה תרבותית. התרבות המערבית הייתה משותפת לכל השחקנים בדרמה ההיסטורית באירופה. המושג "פתרון" היה מוסכם עליהם. תולדות הפילוסופיה המערבית רצופות שאלות בתורת ההכרה של המציאות ו"האמת"; זה לא מנע מהמערב להתייחס לשיפוט המציאות באופן לוגי, רציונלי. מאריסטו ועד לדיוויד יוּם הִכתיבה התפיסה ה"סיבתית" את ראיית המציאות. סיבה ותוצאה: לכל תופעה יש סיבה שגרמה או הולידה אותה. בהינתן הסיבה, אפשר לפתור את הבעיה.

זה נכון לאירופה. אולם במזרח התיכון - התרבות, ההיסטוריה, הדת והמיתוסים מייצרים משקפיים אחרים לראיית המציאות. פה, לא לכל בעיה יש סיבה ברורה; וגם אם יש, לא תמיד אפשר לפתור בעזרתה את הבעיה. פעמים רבות מניחים את הבעיה להתפוגג עם הזמן - לעתים שנה ולעתים אלף. מושג הזמן שונה מהמקובל במערב ומכאן ההבנה השונה של ההיסטוריה. הביטוי "פתרון" ("פתרון שתי המדינות") נעים אפוא לאוזניים מערביות, אבל במזה"ת אין לו משמעות רבה, אלא אם כן רוצים להרשים את בני השיח המערביים.

המערכת הכפולה הזאת, של מקבילות תרבותיות שאינן באמת נפגשות, מלווה את הסכסוך עוד מראשיתו. הנושאים והנותנים מדברים באנגלית על "שטחים" (territories), אך האם הם מתייחסים לאותו מובן?

עבור הדיפלומט הישראלי, חניך תרבות המערב, שטחים הם חבלי ארץ שאפשר לקבל עבורם תמורה יקרה: שלום. אם שורש הסכסוך טריטוריאלי, קובעת התפיסה ההגיונית: "שניים אוחזים בטלית (או בשטח) - זה אומר 'כולה שלי' וזה אומר 'כולה שלי' - יחלוקו".

מנגד, הנציג הערבי מדבר על "טריטוריה" ומתכוון למשמעותה בתרבות האזור מאז ומקדם: אדמה. כמו בתנ"ך. מאדמה נגזרת המילה אדם, לאמור, אדם ללא אדמה אינו אדם, זכות קיומו מתערערת. לכן הוא מוכן לשפוך דם להגן על האדמה המגדירה את קיומו. בתפיסה כזאת, אפשרות הפשרה מצומצמת מאוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסכסוך שבטי או לאומי, ועוד יותר - בסכסוך דתי, שבו נוסף למשוואה ממד מקודש.

בשיח המערבי כיום, כיבוש הוא פשע. פלישה לטריטוריה זרה והחלת שלטון כפוי על ילידיה. האיסלאם מכיר את השיטה, כך הפך לדת השנייה בעולם. מעמדם החוקי של היהודים בארצות האיסלאם היה של בני חסות (ד'ימים) כנועים וכבושים. בירדן לא מדברים על "כיבוש", למרות ש-80% מהפלשתינים נשלטים בידי מיעוט האשמי שהגיע מחצי האי ערב. גם בסוריה לא דיברו על כיבוש, למרות שמיעוט עלאווי שלט ברוב סוני ובעדות נוספות.

רק כלפי ישראל מופעלת חרב ה"כיבוש"; לא משנה מה תעשה, היא תמיד תכוּנה "כובשת". בקיץ 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה. כשהתברר שהעזתים בחרו בחמאס והחלו לאגור נשק, נאלצה ישראל לפקח במשורה על מעבר הסחורות. די בזה לשכנע את העולם שאנחנו עדיין כובשים. הרשות הפלשתינית מקיימת ממשלה והמנון ודגל ופרלמנט ותקציבים. קיימת הגבלת תנועה, אבל היא קשורה לדרישות הביטחוניות שהפלשתינים אחראים להחרפתן. בכל מקרה, נוכחותנו שם אינה דומה ל"כיבוש" שקדם להסכמי אוסלו.

גם בגבולות ישראל הקטנה, ערביי ישראל הנהנים מזכויות אזרח שוות, תופסים את מעמדם כחיים תחת כיבוש. מסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל רואה בישראל פרי מזימה קולוניאליסטית שכפתה עליהם אזרחות במדינה היהודית. הם אינם מזדהים עם סמליה ולא עם האתוס הלאומי שלה, ולמרות זכות הבחירה לכנסת, מבחינתם הם חיים תחת כיבוש.

אצלנו מדברים על הכיבוש כמונח ברור, הצד השני מרחיב את המושג אד־אבסורדום: כל שליטה של מי שאינו מוסלמי על מוסלמים היא חרפה. האיסלאם גוזר זאת מתפיסתו העצמית כעליון על שאר הדתות והאומות, אבל העולם חושב שמדובר במאבק נגד ה"כיבוש". עצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון הוא אצבע בעיני האיסלאם ועמי ערב. זוכרים את השכונה בתל אביב, שחיפשנו מנהיג ערבי שיכריז על זכותנו (לכל הפחות) עליה? אפילו היו מיליוני היהודים מרוכזים בשכונה הזאת, הייתה מוגדרת כנתונה תחת "כיבוש".

כשאבו מאזן אומר "שלום של אמיצים" או "שלום צודק" הוא לא מדבר על ה"כיבוש" של 1967. נסו למצוא מנהיג ערבי המוכן להצהיר שה"כיבוש" החל אז. הרוב יאמרו שהתחיל ב-1948 עם הקמת ישראל, והשאר ידברו על סוף מלחה"ע הראשונה ואפילו ראשית העליות הציוניות. הקשיבו לנאומים, לספרי הלימוד, לתקשורת, למטיפים במסגדים, קראו את אמנת חמאס, אמנת פתח ומסמך החזון של ערביי ישראל: "שלום צודק" הוא מחיקתה של ישראל מהמפה בדרך זו או אחרת. זה הצדק היחיד עבורם.

לא מפי ערביי האזור או אומות העולם אנו חיים. העם היהודי חזר לביתו הלאומי, בראש ובראשונה לחבלי הארץ הללו, לשומרון ויהודה ובמיוחד לירושלים. עַם אינו כובש בביתו.

השיח הערבי (והשמאלי רדיקלי) נוהג להשוותנו לצלבנים שפלשו לכאן בסוף המאה ה-11 ושלטו פה כ-200 שנה. האמת ההיסטורית היא שגם המוסלמים הם פולשים זרים שהגיעו לכאן במאה השביעית וכפו את דתם ושפתם על עמי הארץ. למרות נוכחותם, הארץ הזאת מעולם לא הייתה מרכז מוסלמי. היא לא נחשבה יֵשות מדינית נפרדת, אלא רק כשהייתה בריבונות יהודית.

אין פתרונות קסם. הברירה אינה בין שתי אפשרויות עתידיות. אנחנו נמצאים בנחלת אבותינו. נמצאים בה גם אחרים הטוענים לבעלות עליה. הם מספרים סיפור הפוך.

ההתמודדות עם הנרטיב שלהם היא גם חלק מהמלחמה על הארץ. יובל חלף מאז חזרנו למקומות שעליהם חלמנו בתרדמת הגלות. מה הם חמישים שנה בחיינו כעם עתיק? האם מצבנו כיום גרוע ממצבנו ערב הקמת המדינה? שַחזרו את שנות ה-40 הנוראות במחציתן הראשונה, ואת הקמת המדינה במחציתן השנייה.

נמתין 70 שנה נוספות, אפילו 50. גל נוסף של מיליון עולים ארצה קרב ובא אלינו, יחד עם עלייה מוכחת בשיעור הילודה בקרב הציבור המסורתי והחילוני. הדמוגרפיה תיראה אחרת. גם הגאוגרפיה של האזור עתידה להשתנות בעקבות התהליכים הגדולים שהיום אנחנו עדים לראשיתם. סביר שגם אירופה תשתנה בעקבות נדידת העמים.

אפשר להשאיר משהו לדורות הבאים. אם יש דבר שלמדנו במשך אלפי שנותינו כעם, הרי זו הצניעות בפני ההיסטוריה והסבלנות כלפיה. פעמים מעטות נדרשנו להכריע, כפי שאירע למשל בהכרזת העצמאות. רוב שנותינו התנהלנו לאטנו במעלה הדורות רב החתחתים והמתנו לתהליכים שיבשילו לאטם. למדנו להיזהר ממשיחי שקר הדוחקים את הקץ ומבטיחים גאולה מיידית ושלום עכשיו. משורר תהילים לימד: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי - כָּל הָאָדָם כֹּזֵב". לא רק סבלנות דרושה לנו; גם אמונה. אם נדע מאין באנו, נדע לחשב את דרכנו העתידית.