ליל מות הסקרים

אכן מהפך, עמיר פרץ כבש את מפלגת העבודה, הביס את כל העסקונה הוותיקה בראשות שמעון פרס בן ה-82, המשנה לראש הממשלה, והאיש שהתיימר להוביל את מפלגת העבודה לניצחון בבחירות לכנסת.
לניצחונו של פרץ תהיינה השלכות פוליטיות עצומות, שמוקדם עדיין להבין את מלוא משמעותן לפוליטיקה הישראלית. אולם שני לקחים ניתן כבר הבוקר ללמוד מהמהפך במפלגת העבודה: הראשון, אמינותם של הסקרים, והשני, תבונתם של מנהיגים.

כל הסקרים ניבאו ניצחון ברור לשמעון פרס כאשר הטעות של "מכון סמית", שהתפרסמה ערב הבחירות, היתה המגוחכת ביותר: 52% לפרס ו-38% לפרץ. על גב הסוקרים רכבה כרגיל כל עדת הפרשנים, שכולם חייבים לאכול הבוקר את כובעיהם ולגזור על עצמם שתיקה, לפחות לשבועות הקרובים.

גם אמצעי התקשורת שלנו האלקטרוניים והכתובים כאחד, המזמינים את הסקרים ומשלמים תמורתם ממון רב, חייבים לשקול מחדש את השיטה המפוקפקת של הסגידה לסקרים. ואם קשה להם להיגמל מהנוהג המטופש של ניתוח מלומד של הסקרים ופרסומם ברוב רעש וצלצולים במדורים המכובדים ביותר. שומה עליהם לשקול אם פרסומם הראוי אינו דווקא במדורי הבידור והסאטירה.

הלקח החשוב השני של המהפך הוא תבונתם של המנהיגים שאנחנו מפקידים בידיהם את גורלנו לחיים ולמוות. הדוגמה האחרונה למצעד האיוולת של מנהיגים הוא צעדם השגוי של מתן וילנאי (שפרס הבטיח לו להיות שר ביטחון בממשלתו) והשני הוא אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר וכזה המתיימר לעשות קאמבק.

ראוי לזכור כי וילנאי היה קרוב מאוד להתמנות לרמטכ"ל. ובכן, שני האישים הללו ורבים אחרים דוגמתם, ניצבים ליד הגה השלטון, הם אלה המנהלים מו"מ עם אויבינו, הם אלה המכריעים מה צריך להיות סולם העדיפויות של המדינה. והנה הם ניצבים עירום וערייה, נכשלים אפילו בקריאת המפה הפוליטית של מפלגתם עצמם ובשרם. כיצד ניתן בכלל לצפות מהם שישכילו לקרוא את המפה הפוליטית של המזרח התיכון, לנתח בתבונה את כוונותיהם של אויבינו, ולקבל החלטות גורליות חכמות שלא תהיינה חלילה בכייה לדורות.