|
עם הנצח חי ונושם [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
כול עוד עם ישראל עם הנצח חי ונושם, אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר שלו לירושלים.
זרים חומדים אותה, רומסים ומטמאים את מחמדיה אך לעולם לא יצליחו להסיר את הדבק שדבקנו בקדושתה. מתנכרים, מתיוונים, סנבלטים ובוגדים מתוך עמנו, חיללו ומחללים את עפרה ואת אבניה המקודשים, אך תמיד קמו מכבים ועוד יקומו אנשי אמונים לטהר את ההר. עמים זרים, דתות נכריות יכולים לטעון ככול העולה על רוחם בענייני קדושתה, אך מחד הם מפנים עורף לירושלים ופונים למכה, ומאידך אחרים הקימו את מרכזם בוותיקן הרחוק. עבור היהודים אין מדובר בטיעון מוזר על סוסו של איזה נביא ולא על קברו של איזה יהודי שנעדר ממנו באורח תמוה. לנו ירושלים היא ראשית והיא תכלית.
ירושלים היא אותה ירושלים של ראשיתנו, של אברהם שעלה לפסגת האמונה, היא המקום שממנו נתן את החיים ליצחק ולזרעו עד עולם תחת האיל הזר שנאחז בסבך. ירושלים שלנו היא תכלית לאחרית הימים על-פי פסגת ההבטחה בנבואה של גדולי נביאנו, הבטחה הקושרת את אלוקי ישראל, ואותנו אליה, לגאולתה ולגאולתנו השלמה, נבואה שהתקבלה בעולם כמופת לכול הדורות ובהם בולטת שבועת הנביא ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".
זו ירושלים שניגנו בה הלווים, זו ירושלים שערגנו אליה במיתרי השירה של גדולי המשוררים שקמו בעמנו, זו ירושלים שבכיסופינו אליה אנו פונים לכיוונה בתפילה בכול יום ויום, בוקר, מנחה וערבית, תפילה שעיקרה ושיאה מכוונת לגאולתה ולשיבתנו ושיבת אלוקינו אליה. זו ירושלים שלאורך אלפיים שנה לא חדלנו מלהתאבל ולבכות על חורבנה, זו ירושלים שגדולי גיבורינו מסרו נפשם על גרדומים ובפיהם שירה: "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", זו ירושלים שאיננו עורכים שמחה, של ברית נישואין, ברית מילה עם אלוקינו, מבלי להשמיע את השבועה המלווה אותנו מאז ספר תהילים:"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
זו ירושלים שיהודים חצו מדבריות בארצות זרועות ליסטים מרצחים ושודדי דרכים, ופניהם לכונן את עפר ירושלים ולהתעלות מקדושתה, זו ירושלים של אלפי מעפילים, יהודים שטו לכיוונה בספינות רעועות, בים אכזר, חלקם ירדו במצולות ואחרים ניצבו בגבורה מול קלגסים בריטים שחסמו דרכם, כשהם מסתערים עליהם ברובים ובאלות, זו ירושלים שבמלחמת ששת הימים, כאשר רעם קולו של מפקד הצנחנים: "הר-הבית בידינו" - פרצו המוני בית ישראל בשירת "ירושלים של זהב" ומכול קצות הארץ, נהרו לראות את יופייה, את תשעת קבי היופי שזהרו בה.
זו ירושלים שאין אנו מסיימים את החגיגה המציינת את יציאתנו מעבדות לחרות עד שאנו משמיעים בהתרגשות רבה את המשאלה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". זו ירושלים של געגועים למלכות בית דוד נעים זמירות ישראל, זו ירושלים של מלכות ושל גאולה. זו ירושלים שעוד תיבנה ותכונן בעתיד הקרוב ובעזרת ה' נעלה כמושיעים במעלות הר ה' נשחט את האיל הנאחז בסבך, נירש את שער אויבינו, נפתח את שער השמים והמוני בית ישראל ישובו ויעלו אליה. ותחזינה עינינו לראות כוהנים בעבודתם ולווים בשירם ובזמרם. ומשכן ה' יתנשא בהר קדשנו ו-ה' ישכון בתוכנו לעד.
עוד אביא לך המקדש - מתוך הספר "אל ירושלים"
אסתר שניאורסון גרי
אני מביט אלייך ממרחק
בת בלי גיל כנערה.
ואם אמרו יפית, תשעה קבין נטלת,
אני נכבש כמו מעשרה.
אני מציץ בך נעורה עם זריחה,
והרוחות והשערות, חובקות אותך קרוב.
ואני חש בך בכול עצב ונים,
ואני שומע תפילתך עולה כאוב,
עוד אבוא אליך,
בלב נגדש,
עוד אביא, אביא לך,
המקדש.
עוד יבואו,
מת וחי יחדיו.
ראיתי את רגלייך פצועות עד זוב,
ראיתי שמלתך מוכתמת וקרועה,
ראיתי קבצנים באים אל סף דלתך,
והם קוראים בשמך בקול תרועה.
ומבטך שלוח מיוסר ולא נגאל,
זועק ללא קול אבי,
היירדו מרכבותייך ברכב אש,
התעטפני באדרתך הנביא.
באוזנך יהדהד צחוק הכובש,
אותו שגזל תומתך,
ונשבעת כי לעולם, לעולם לא יסיג
איש עוד את גבולך.
וכשילבינו כל פצעייך ויעלו ארוכה,
ואלפיים שנות משיח ישאו הגאולה,
אז אבוא ואקרא מקודשת, מקודשת,
את הבעולה. (בעולה-אשת איש)