בגזר דין מפורט ומנומק היטב, שניתן ביום ראשון, כ"ז בתשרי, תשס"ו, 30.10.2005, פסקה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן כי יושת מאסר בפועל על גבר אשר היכה את אשתו. השופטת לא קיבלה את עסקת-הטיעון שהובאה בפניה, וגזרה על הנאשם:
א. עונש מאסר בפועל בן ארבעה חודשים.
ב. עונש מאסר על תנאי בן ששה חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו על כל עבירת אלימות.
ג. פיצוי למתלוננת בסך 5000 ש"ח.
על פסיקה זו של בית המשפט הגבתי במאמרי: "ביטול עסקת טיעון – לטובת נפגע העבירה", ושיבחתי את הצעד הלא שגרתי אשר ננקט על-ידי בית המשפט בדחייתו את עסקת-הטיעון שהובאה לפתחו כעסקה גמורה וסגורה, שהייתה אמורה להוות סוף פסוק להתדיינות בין הצדדים. על-פי עסקת הטיעון, עונשו היה אמור להצטמצם לכדי מאסר על תנאי וקנס, מבלי להיכלא מאחורי סורג ובריח.
והנה, בערעור על גזר הדין (ע"פ 9822/05), הפך בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום ופסק ביום ראשון, י' בכסלו, תשס"ו 11.12.05, כי הוא מאמץ את הסדר הטיעון המקורי וגוזר על המערער את העונשים כלהלן:
א. 4 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים מהיום עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע.
ב. קנס כספי בסך 2,000 ש"ח, או שבועיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-4 תשלומים חודשיים ושווים, החל מיום 1.1.06.
עד כאן הרקע.
פורמאלית, מבחינה משפטית, הדין נעשה בכיוון ברור והחלטת בית המשפט המחוזי עומדת על כנה. יחד עם זאת, יש לדעת שפסקי-דין מהווים הבעה של דעות בתחום המשפט, הפילוסופיה, המדע ועוד. לא במקרה בתי המשפט נעזרים בשיגרת עבודתם במומחים מתחומים שונים.
ההבדל בין הבעת דעה בעלמא, לבין הבעת דעה במסגרת פסק-דין, הוא בכך שפסק-הדין הוא מחייב, כלומר; יש לו תוצאות אופרטיביות – צריך לבצע אותו!
לעומת זאת, דעה – לא בהכרח גורמת למעשה. זו גם הסיבה שהרמב"ם קבע (במספר מקומות בכתביו), כי אדם יכול להביע דעה, אף בענייני אמונה, שהיא לא מקובלת, ובלבד שהיא לא תגרום למעשה מן המעשים המהווה עבירה. להדגיש, מדובר בגישה המקדימה את זמנה מבחינת חופש הביטוי.
לענייננו:
כפי שכבר נאמר למעלה, פסק דין הוא גם הבעת דעה אשר לרוב מקפלת בתוכה ערכים חברתיים עליהם רוצים להגן, אינטרסים ציבוריים אותם רוצים לקדם וכו'.
פסק-דינה המנומק והמושתת על מגוון רחב של ספרות ופסקי-דין של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מהווה דוגמה הממחישה בצורה חד-משמעית גישה זו.
פסק-הדין של בית משפט השלום עומד מול פסק-הדין של הערכאה הגבוהה יותר מבחינה עיונית, ועל אף שהגבר האלים אשר היכה את אשתו (לשעבר) משוחרר ממאסר בניגוד לדעתו של בית משפט השלום, הרי שבמישור העקרוני עומדות זו מול זו שתי גישות נוגדות המתמודדות בדרכים שונות עם הנושא של תופעת האלימות במשפחה.
מוזר ותמוה לקרוא מתוך פסק-הדין של בית המשפט המחוזי את דעתם של השופטים, אשר מצד אחד מגנים את התופעה ומצד שני מקבלים את הסדר עסקת הטיעון שנעשה:
"הגישה, לפיה יש להחמיר בענישה בעבירות של אלימות במשפחה, מקובלת עלינו; ובית משפט קמא אינו מחדש בגזר-דינו בנושא זה, שכן כבר סותתו בו אבני דרך למכביר... לגופו של עניין, למרות שלכאורה ראוי היה להשית בגין המעשים הנדונים עונש מוחשי וממשי יותר, סבורים אנו כי יש לאמץ את עמדת המדינה..."
צא והבן:
בית המשפט המחוזי קובע כי "ראוי היה להשית בגין המעשים הנדונים עונש מוחשי וממשי יותר", אך ... הוא לא פסק מה שראוי!
לדעתי, השפעות פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הן הרסניות מבחינת ביטחונן של נשים המאוימות על-ידי גברים, שכן הידיעה הזו שהעונש הצפוי להם לאחר מעשה האלימות, המכות, ההשפלה (ואין מצב של אלימות ללא השפלה) – הוא עונש מגוחך של מאסר על תנאי.
מהי המשמעות של מאסר על תנאי?
האם זה עונש, זה?
שערו בנפשכם פושע המבצע עבירה ומקבל מאסר על תנאי לאחר ביצוע העבירה. סביר מאוד כי בתקופת התנאי הוא ייזהר מלבצע עבירה דומה ויעבור את תקופת התנאי בשלום.
היכן העונש?
הוא פגע באישה, גרם לה נזק, נתפס, הורשע בדין ויצא ללא ענישה מבחינת המאסר על תנאי... (באשר לקנס: 2000 ש"ח (בתשלומים) – מוטב שלא להרחיב את הדיבור על עניין פעוט זה).
לסיום, בנימה אופטימית:
המערכה בין שתי הגישות והדעות לא הסתיימה. אין לי ספק שבית המשפט יצטרך לחזור ולומר את דברו וכי הוא לא יישאר שבוי בקונספציה המעודדת אלימות.
מבלי להתנבא – אפשר רק לצפות ולקוות לפסקי-דין שיהוו תרומה לחברה במניעת האלימות ובמיגור הפשיעה.
