בִּכְתָּב וּבַעַל-פֶה

חִפַּשְׂנוּ וּבָּדַקְנוּ וְגָם מָצָאנוּ שָׁם

כִּי בְּנוֹסָף לַדִּבְּרוֹת נָתַן ה' לָעָם

תּוֹרָה תְּמִימָה זוּ מְשִׁיבַת נָפֶש

וְהַדָּבָר מִתּוֹך הַדִּבְּרוֹת מִתְבַּקֵּשׁ

כֹּל שֶׁצָרִיךְ רַק לְחַפֶּשׂ

נִצְטַוָּה מֹשֶׁה לְהוֹרוֹתָם וְהִתְבָּרֵר

ׁשֶׁאֲמִירָה זוֹ הִיא בְּמָהוּת הַדִּבֶּר

כּוֹלֶלֶת מִצְווֹת עֲשֶה וְלֹא תַעֲשֶׂה

זוֹ תּוֹרָה מוֹרָשָׁה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה

נְקַיְמֶנָּה וְלֹא נֶחֱשֶׁה

וְגָם נֶאֱמַר עַל כַךְ הֵיטֵב חֲשׁוֹב

ה' שַׂם חֹק וּמִשְפָּט לִבְנֵי יַעֲקֹב

בְּסִינַי נְתָנָהּ לְמֹשֶה שֶׁצֹאנוֹ רוֹעֶה

לְמַעַן שׁוֹמֵר חוֹק וָסֶדֶר לֹא יִתְעֶה

אִם הוֹא לַכָּתוּב יִשְׁעֶה

אָז הָעָם בְעֵינָיו יֶֶחֱזֶה

שֶׁהַפֶשַׁע בְּתוֹכֶנוּ לֹא יִשְׁכּון וְשֶהַחוֹק וְהַסֶּדֶר לְעוֹלָם יִכּוֹן

וְהַמִּשְפָּט יִהְיֶה עִקַּר הָעִנְיָן וְהָאֵל בִכְבוֹדוֹ יִהְיֶה לָנוּ דַיָּן

כִּי הוּא לָנוּ אָב רַחְמָן

הִגִּיעָה הָעֵת לְהַשְׁלִיט סֶדֶר נִתְנָהֵג כְּעַם הַשֵּם לֹא כְּעֶדֶר

אָז קֶרֶן עַמֶּנוּ בַּעַמִּים נָרִים וּבְכֹחַ הַתּוֹרָה נַעֲקוֹר הָרִים

וְרַק זֹאת מוּל עֵינֵינוּ נָשִׂים

התורה שבעל פה נתנה בסיני

למסקנה זו הגיעו חכמינו ז"ל בעת מתן התורה על הר סיני וְצִוָּנוּ ללכת לאורה. נעשה ונשמע אמר העם בקבלו את התורה כדי ללכת לאורה, אלא עצם רצון ישראל ללכת על-פי הכתוב בתורה, כתפיסתו ההגיונית של האדם, יצרה שוני בהבנת המושגים, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. מכאן עלה צורך להסביר שוני זה מעצם העובדה שהתורה בכתב ניתן לקרוא בה ואילו התורה שבעל פה איננה כתובה לזכור את התורה שבעל פה ולנהוג לפיה, זאת ילקח ממשמעות הכתוב בתורה שבכתב. מכאן בא השוני בין השתים, כי הפרשנות שֶנִּתְנָה למלה על-ידי אחד, לא בהכרח תהא זהה לפרשנות שנותן לה אדם אחר, או חכם אחר. אלא שעצם קיום שתי התורות האלה זה נלמד מדברי ה' אל משה שאמר לו: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (כד/יב). והדברים האלה נאמרו למשה לאחר מתן תורה. אלוהים צוה על משה לשהות ארבעים יום בהר, לדעת רש"י זאת כדי שיקבל משה כל שש מאות ושלוש עשרה (613) מצוות עשה ומצוות לא תעשה וזה מתוך עשרת הדברות ומהאמור בתורה: אשר כתבתי להורותם (כד/יב) זאת ללמדך כי לוחות האבן אינם העיקר, אלא העיקר הן התורה והמצוות שנתנם ה' למשה וצוה עלי לְבָאֵר אותם ולהורותם לעם. כי הרי לוחות האבן האלה עתיד משה לשברן כי מדובר בחומר, לכן אין באבן קדושה. לא כך יעשה לתורה שבעל פה הכרוכה בכתב ואשר משה מסרה והעבירה הלאה כפי שנאמר בפרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים (הכונה לחכמים) וזקנים לנביאים".... המסקנה היא שהתורה נמסרת בעל פה מאחד לשני כדי "ללכת" (לנהוג) כולל "ההלכה". התורה שבכתב שניתנה בסיני היא המקור שממנו באות המצוות שכל עיקרן לקיים את אשר צוה ה' אלוהינו על-ידי נביאו והחכמים והזקנים והנביאים שהורו לעם דרך ארץ, והתריעו נגדהפרת החקים והמשפטים והצוויים שמהווים יסוד לקיום חברה בריאה וטובה ומתוקנת שיכולה לעמוד בפני כל אנרכיסט הכופר בכל ושם עצמו מעל לחוק. או אדם מישראל הבוחר לו פולחן משלו בנגוד לכתוב.לכן בסוף פרשת יתרו לקראת פרשת משפטים נאמר:לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לך וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ואת צאנך ובקרך (כ/כ,כא). משה שהעם טרם השתחרר מעבודה זרה, מכאן חזר וצוה אותם לעבוד את אלוהי ישראל שאין בלתו.

המטרה לקים את עמנו בני חורין מוסריים

כיוון שקיום העם תלוי בהליכותיו ויחסו אל הזולת, פתח הכתוב לאמור: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם. אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אישה הוא ויצאה אשתו עמו (כא/ב). דברים אלה, הם פועל יוצא מכך שבני ישראל היו עבדים לפרעה במצרים, וטעמו טעם המרורים שהאכילו אותם אדוני ארץ מצרים, פתח הכתוב במשפטים בשחרור עבדים. נכון כי הוא מדבר על שחרור לא מפני שלא רואה הכתוב בבן אדם אחר שהוא יצור אנוש בצלמו ובדמותו כאילו לא ראוי להיות אדם חפשי, אלא שהאדם קרוב אל עצמו לפני זולתו וכיוון שבני ישראל אומצו על-ידי אלוהים, כבניו, הכתוב התרכז בעבד עברי, כי האדם מישאל לא צריך להיות עבד בכל מצב. אדם מישראל אינו משעבד אדם מישראל. התורה רואה בעבר עברי שהשתעבד "עובד" ולא "עבד". רש"י אומר כיוון שהקב"ה רוצה שישראל ידעו ויבינו משמעות קיום מצוות התורה שבכתב ואלה שבעל פה, הוא סמך פרשת דינין (משפטים) לפרשתמזבח (שנזכרה בסוף פרשת יתרו) לאמור: לשים סנהדרין אצל המקדש (בלשכת הגזית) שתפקידם לקים צדק בין בני אדם שהצהירו נעשה ונשמע (כד/ז), הכוונה ולהסדיר היחסים בין אדם לחברו, כתנאי לקיומנו כְּעָם לכן פתח ב: כי תקנה עבד עברי וגו' כי עבד עברי נעשה עבד כאשר הוא חיב חוב שאיננו יכול לפרוע אותו, הוא משתעבד לבעל החוב עד שיסלק את חובו אך לא יותר משבע שנים, לכן בתום שבע המסרב להשתחרר מעבדותו ואמר אהבתי את אדוני, רוצעים את אזנו במרצע אל המזוזה שבפתח הדלת, ונקרא "עבד נרצע". רבי יוחנן בן זכאי אומר רוצעים את אזנו של העבד העברי, כי אֹזֶן זו ששמעה על הר סיני: "ולא עבדים לעבדים צריך יענש ברציעת אוזן זו וגם וַעֲבָדוֹ לעולם (כא/ו).

על חוק ומשפט קם העם ונופל

"ואלה המשפטים" זהו שכתוב: מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים, קמז/'ט) מגיד דבריו, אלו עשרת הדברות חוקיו ומשפטיו-אלו המשפטים. הקב"ה אינו נוהג כבני אדם מצווים על אחרים לעשות והם רואים עצמם בני חורין לא לעשות. הקב"ה אומר ועושה מצוה על ישראל לעשות ולשמור את חוקי התורה. לעומת זאת למדנו כי קיסרי רומי נהגו לצוות על אחרים לעשות והם ראו עצמם חופשים להפר את אשר הם צוו ונתנו לרצונותיהם דרור. מסופר ברבן גמליאל ור' יהשע בן חנניה ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו בעתם גדולי הדור,כי הלכו לרומי ודרשו בפני קהל וביניהם היה אחד "המינים" (הכופרים) הם אמרו כי אין דרכיו של הקב"ה כדרכי בשר ודם. בשר ודם גוזר גזרה ואינו מקים אותה בעצמו ואילו הקב"ה גוזר ומקים, ענה להם אותו מין (כופר), אין דבריכם אלא כזב. כי הרי הקב"ה צוה על שמירת שבת והוא עצמו אינו עושה זאת, כי הוא משיב הרוח ומוריד הגשם בשבת מעלה עננים מזריח חמה ולבנה מדשן פירות בשבת. המין רצה לומר כי מאז הנצרות כל המצוות האלה בטלו מן העולם כולל השבת. אמרו לו רשע: וכי אין אדם רשאי בחצרו לטלטל בשבת, אמר להם הן, ענו לו העליונים והתחתונים חצרו של הקב"ה הם שנאמר: מְלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה ו/ג) אנו רואים כי בפרשת משפטים נפרשה מערכת חוקים ומשפטים שמחוקקי ימינו יכולים להתברך בה בתחומים הנלמדים אצלנו בלימודי חוק ומשפט באוניברסיטאות כגון: ביחסים בין אדם לחברו שזה מסוג ה"משפט אזרחי" מדובר בקיום מחויבויות הדדיות בין בני האדם, ובהיוצרת מחויבות של אדם כלפי חברו. וגם מדובר ביחסים בין אדם לרשות שזה מסוג המשפט הפלילי, כאן הרשות תובעת את האדם שפשע כלפי החברה כי מטרתה לתת לאדם שחי במדינה לחיות בבטחה ובכבוד, וביחסים בין אדם לאלוהים, זה מסוג המשפט התחיקתי. במשמעות של חֻקָּה, כפרשנות רש"י למשל באיסור צמר ופשתים, או באיסור זריעת כלאיים, או באיסור לבשל גדי בחלב אמו, רש"י אמר: זוֹ חֻקָּה זֶה ראה וְקַדֵּשׁ. חשיבות רבה יש בפרשה ולאורך התורה כולה לאמונה בכוחו של הקב"ה שעינו פקוחה על כל אדם ודורש ממנהיגי העם לשמור על טוהר הַמִּדּוֹת. מזהיר אותם הקב"ה שלא להיטיב עם עצמם עם בניהם ולא עם מקורביהם ועושי דברם.

רוֹחֲשִׁים וּמִתְלַחֲשִים כֻלָנוּ יוֹם יוֹם

עַל טֹהַר מַחֲנֶנוּ וְלִבֶּנוּ וְעַל בּוֹא שָלוֹם

כִּי שָׁלוֹם וְטֹהַר הֵם עִקָּר נִשְׁמַת אַפֵּנוּ

אַךְ בְעֵת מִבְחָן נִשְׁכַח הָעִקָר וְשִׂיח פִּינוּ

וְאָז מסתפקים בַּמוּעָט וְמתלחשים בַּחֲשָאי

אֵיך שׁוּב שָׂחָה דַּעְתֶּנוּ וְאנו נִתְמָהּ לְמַדַּי

אֵיכָה שׁוּב בַאֲרָזִים נַפְלָה שַׁלְהֶבֶת

וְהִשְׁאִירָה עַל אֱזוֹבֵי הַקִּיר צַלֶּקֶת

וְכַךְ נְסַכֵם אֵיךְ לִנְהוֹג וְמָה לַעֲשׂוֹת אִם בְּמִשְׁפָּטִים עַסְקִינָן וּבְמִצְווֹת עַמֶּנוּ קִיְּמַם מִקַּדְמַת דְנָא בִּרְצִיפוּת כִּי חֹק יִסּוֹד כְּבוֹד הָאָדָם וְחֵרוּתוֹ הָיָה עוֹד בְּצֵאתוֹ מִמִּצְרָיִם מִשִּׁעֲבוּדו

הוּא יָצָא וְהָחֹק הָיָה בְּאַמְתַּחְתּוֹ וְהוֹלִיכוֹ בַּמִּדְבַּר אַרְבָּעִים שָׁנָה אִתוֹ

הָעָם שָׁמַר עַל הַחֹק שֶׁשָּׁמַר עָלָיו וְלָהוֹלְכִים תָּמִים פָּתַח הָאֵל שַׁעֲרָיו

וְכַך קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הָאֵל הֵרִים בְּלֶכֶת הָעָם וּמַנְהִיגָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרִים

וְנוֹדֶה לאֵל יִתְבָרַךְ בְּחֶן יִתְקַדַשׁ שְמוֹ וְנֹאמַר אָמֵן