קיום בכבוד או פוליטיקה?

ברגע אחד ונדיר נוצרה תחושה שכולם צודקים - המסנגרים על בית המשפט העליון בנושא הקיום בכבוד, אלה שטענו בעוז כי בית המשפט הוא לא הכתובת הנכונה לשנות או לעדן מדיניות שהיא בעצם של הממשלה, וגם המקטרגים, שמיהרו לדווח בקול אחד כי בית המשפט התחמק מלמלא את תפקידו, על אף שנחוץ היה, שהגיע העת לעשות מעשה.

סקירה רוחבית בנעשה במדינות העולם מראה כי רובן אינן משאירות עניינים חשובים שכאלה בידי בית המשפט אלא בידי נבחרי הציבור. ניתוח דקדקני של הטיפול בנושא מראה בעצם כי העניינים מעוגנים בחקיקה.

מאידך, בית המשפט שלנו יצר לעצמו תדמית של ערכי, אקטיביסט, שאינו עומד דומם למראה של הפרת זכויות בקרבנו. ניתוח הרטוריקה של בית המשפט מראה כמה השופטים מפליגים בסלסולים ובמליצות, תוך ציטוטים נבחרים ורבים של טובי מגיני זכויות האדם בעולם על החשיבות המרובה של זכויות האדם. יתרה מכך, מדגישים בכל במה כמה ימהרו לפסול חקיקה אשר פוגעת בזכויות אדם.

יש צדק בטענה שלא תפקידו של בית המשפט להיות שכיר החרב של הדמוקרטיה. עם זאת, במציאות של היום בית המחוקקים שלנו הוא בבחינת לאקונה אחת גדולה בכל הקשור לעיגון זכויות חברתיות.
אין שומר מוסר ולא מתווה דרך. וכאן בדיוק בית המשפט נכנס לאותו ריק. כך לפחות נכפה עליו ולפי התבטאויותיו של הנשיא אהרן ברק לקח זאת על עצמו בחפץ לב.

יטענו מגיני הדמוקרטיה כי ישנה חקיקה המתקדמת ביותר מבחינת זכויות אדם. אכן כן, אך מה יעזרו אותן זכויות אזרחיות פוליטיות לאותו אדם ללא קורת גג? ללא בריאות? ללא חינוך? ללא קיום מינימלי?

בים של אקדמאים ומומחים לעניין הצליחה אם חד הורית לקלוע במשפט אחד וקצר את מה שמנסים אותם אינטלקטואלים לקלוע בצרור של מאמרים: "כמו בתוכנית 'אמא מחליפה' בערוץ 2 מייחלת אני שאותם שופטים שפסקו יחליפו את חייהם בחיי למשך שעה ויגידו לי כיצד אפשר לחיות בכבוד עם התנאים המינימליים אשר מסופקים לי".

בהיעדר קריטריונים לקיצוצים, ללא דיון ציבורי והקשבה לכל משובה של פוליטיקאי, כיצד מצפים שיהיו לאותה מדיניות השלכות חיוביות? בעצם ההתעלמות מקולו של הציבור הדומם כרו לעצמם אותם פוליטיקאים את קברם הפוליטי. הציבור יכול והוא דומם אך בוודאי איננו טיפש. בבוא הזמן הוא בא בחשבון עם אותם אחראים.