עלה התאנה שהושלך אל קדמת הבמה ,כלאחר יד, היה התחקיר של תוכנית "עובדה" על הבניין המט ליפול בקריית גת. לא נזכר כל ניסיון לחץ למנוע את הפרסום, ואף לא הועלו טענות אפולוגטיות מדוע נמנע השידור.
רדוקציה מהמקרה הספציפי לעיל, למול התנהלות העל של המדינה והעומדים בראשה, מציגה תמונה חיוורת ופסימית בכל האמור ביכולת, כל שכן ברצון, להעלות פתרונות וניסיונות הידברות עם פלחי אוכלוסיה, שלא נספרת ולא נראית, מלבד בתקופת הבחירות.
למתבונן מן הצד, תופעות כמו עזובה, לכלוך והזנחה יכולים להראות כבעיות מוניצפליות, שעימם מתמודדת כל עיירה והעומד בראשה. עם זאת, בהמשך נפרש רוחב היריעה לעניין התכלכלות המדינה ומוסדותיה, בכל הקשור לאוכלוסיות חלשות בעיירות פריפריה בכלל, ובפריפריה בערים מרכזיות בפרט.
בניין שמט ליפול, רצפות מתבקעות, ומדרגות סדוקות מול אוכלוסיה מבוגרת שרק הולכת ומזקינה, כמו גם חששו של מהנדס העיר לעלות באותן המדרגות שהדיירים עולים בהן מדי יום, מובילים למסקנה הבלתי נמנעת, כי העדרו של פתרון הוא בעצם קביעת מדיניות.
במשך עשרים שנים תמימות נעשו ניסיונות, לפחות כלפי חוץ, למצוא פתרון ראוי לאותם דיירים. אך הניסיונות לא צלחו. אין אנו מדברים על מתן זכויות יתר, או קיומם של פריבילגיות שאין לשאר הציבור, אלא במה שמגיע להם מכוח היותם אזרחים שומרי חוק ומשלמי מסים במדינה דמוקרטית.
ישנה אגדה אורבנית על המתרחש במשרדי האוצר, עשר דרכים כיצד להרוג רעיון טוב. בהקשר למתרחש לעיל, כל ניסיון להקל על חייהם של הדיירים כשל, ובעצם ישנו מצב נתון שבו הם נמשכים באף על-ידי העיריה, בהבטחות כי בסופו של דבר ימצא פתרון.
דומה המצב לאדם האוחז בפטיש חמש קילו, ומכה בדיירים מפעם לפעם ומבקש מהם להתאזר בסבלנות, שהולכת וחודלת, עם כל הרצון הטוב בגין גילם המתקדם.
אם נקרא לילד בשמו, זוהי אוכלוסיה לא יצרנית, תורמת או תוססת ולכן אינה יוצרת אפקט של לחץ, ולא הד ציבורי. בבחינת חוסר מעש שבעצם הורג את אותה אוכלוסיה ברכות, לפרקים, במנות קטנות.
כחוט השני אנו פונים אל פסיקת בית המשפט לעניין הקיום בכבוד. אותו בית משפט שהתהדר בנוצות של הכל שפיט, מצא לנכון כי במקרה הזה לא תפקידו לקבוע מדיניות שאמורה בעצם להתדיין בין כתליה של כנסת ישראל.
בחינה מדוקדקת של הרטוריקה של בית המשפט, מראה בעצם כי את ההתעסקות בזכויות פוליטיות ואזרחיות מיהר לחרוט על דגלו,אך לעומת זאת הוא מעדיף להתרחק מהעיסוק בזכויות חברתיות ובהשלכותיהן, בבחינת טאבו.
לאדם מבחוץ, ייתכן והחלטות אלו יראו נכונות ומידתיות כפי שנלמד בחשיבות של הפרדת רשויות. עם זאת מבפנים, נראה כי ישנה הליכה בשדות מוכרים, שאינם מאיימים. זכויות כמו חופש ביטוי, חופש ההפגנה, חופש הדת, מהו קהל היעד שלהן? למי בדיוק אותן זכויות יועילו? לאותו אדם ללא קורת גג? ללא חינוך? ללא בריאות?
אמת, נאמר לא פעם כי זכויות עולות כסף, ואינן רק של האדם השבע, אך מכאן ועד לעולם המעשה ישנו הבדל גדול. נוצרה סיטואציה שבה בית המשפט נכנס לריק גדול, למצב דבו הפוליטיקאים התנערו מקבלת החלטות ומעשים בשטח.
מילא, העדר רצון של בית המשפט להיכנס לאותו מחול שדים. אך ראו זה פלא, בית המשפט מיהר להיכנס לאותו וואקום, יתרה מכך, לעתים לא היסס לקבוע הלכות בנושאים שנחשבו עד אז בגדר טאבו. כמו כן, אף מיהר לפסול סעיפי חוק שלא היו מידתים ולא הולמים.
גילוי ראוי, בית המשפט אמר באותה פסיקה כי לא ניתנו בפניו הוכחות מספקות, ואם וישנה מצב ויובאו להם ראיות מספיקות,לא יהססו לפסוק אחרת.
בחינה מדוקדקת של אותו מדגם מייצג, שני העותרים, מראה כי כל ניסיון לצבוע את ניסיונם בחיי היומיום לחיות בכבוד ולצלוח בכך, הוא בבחינת לעג לרש. צוינו הנתונים הכספים, צוין רף ההוצאות אל מול רף ההכנסות, ובה"מ מצא לנכון לומר, כי עדיין לא הוכח אחרת.
המסקנה התבקשת היא כי ייתכן ולבית המשפט ישנה הגדרה שונה לקיום בכבוד. מבזק מציאות יראה כי חלק גדול מתושבי ישראל מוכיח כי בין הרצון לבין היכולת לחיות בכבוד ישנו מרחק גדול כמרחק שמים מארץ.
הגדיל עוז אחד מהשופטים באומרו, כי ליבו נכמר אך אין ביכולתו לעשות דבר. מוזר, בחינה של פסיקותיו בעבר מראה כי לא היסס לבקר את התנהלות הממשלה והעומדים בראשה בכל עת שחפץ. אל מול אותה אחידות דעים, בולטת דעתו של שופט המיעוט, כי יש לבחון מחדש את עניין הקיום בכבוד.
הרצון לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההבדל בפסיקות מביא אותנו להעלות את המידע הבא, דעת הרוב היא בעצם דעתם של אותם אנשים שהלכו במסלול קבוע, דרך הלימודים בבתי הספר הכי טובים, עבור בשירות ביחידות מובחרות, משם ללימודים אקדמיים וטיפוס לרוב, במוסדות ציבורים או אקדמיים. מולם עומד שופט שבעברו היה פוליטיקאי מהעיר רמלה.
לא נראה כי אי פעם עומתו השופטים האלו עם מושגים כמו מצוקה, רעב, בעיות דיור בריאות וכו'. נשאלת השאלה אם לראות ולחוות את הדברים בפועל, לעומת לראות ולנתח את הדברים בין כותלי בית המשפט, הם היינו הך. האם על כך עומד העניין?
בל נמנע מן האמת, פלח הציבור שפגש את השופטים בלימודים, בצבא ובאקדמיה אינו מן הליבה של אותו ציבור שעתר. נראה כי מלבד דוח העוני שיוצא כל שנה ומצביע כדרכו בקודש על הפערים שיש בציבור בכלל, ועל הפערים בין מזרחים לאשכנזים, אם בשכר, ואם בלימודים או בייצוג, ישנו פער הולך וגדל בין תפיסות ואידיאולוגיות בבית המשפט עצמו.
אם לתרגם את הרטוריקה של בית המשפט לפסים מעשים, ההגדרה של קיום בכבוד איננה נחלת הכלל. מה שנראה כקיום בכבוד לדעת הרוב, איננה כלל כך, בקרב הצד העותר, כל שכן, אלו שחיים זאת ביומיום.
הפילוסוף הפולני סלבי ז'ז'יק טוען, כי דמוקרטיה יכולה להתהדר בנוצות אלו עד לגבול מסוים. עד מתי לא ציין. היכולת של פלחים שונים בציבור לזכות באותו סל שירותים, או כמעט באותו הסל היא אפשרות שנגוזה.
עתה, בתקופת הבחירות, ישנה הזדמנות מצוינת לבחון מה באמת תהיה זהותה של המדינה, מדינה שתדאג לכלל אזרחיה, או מדינה שתיתן ליד הנעלמת, שעם הזמן נראה שהיא לא כל כך נעלמת, לשלוט בנעשה בשוק, ובכך לגרום לאותו ריבוד מעמדי קיים בחברה הישראלית.
בפרפרזה על דבריו המפורסמים של מרטין לותר קינג, יש לי חלום שלבנו של שרת בית הספר תהיה אותה הזדמנות כמו לבנו של מנהל החברה.
