אחת המניפולציות היותר מתוחכמות והיותר מעודנות שהייתי עד להן בחיי, היתה החדרת האמונה, כי בענינים שברומו של עולם לא תהיה לאזרח הפשוט יד ורגל. אותיות קידוש לבנה אלו יקבעו כלאחר יד על-ידי נבחרי הציבור שלנו.
בחינה מדוקדקת לאורך זמן, תראה כי המזור לכל רעה בחברה נמצאה בדמות הקול הדומם. קרי, הציבור שמורכב מאוסף של אינדיבידואלים, שהם לרוב, בהכללה גסה, אנשים פרודקטיבים, יצירתים, תוססים ותורמים למדינה.
על הציבור הזה הונחתו גזירות כמו הגברת מס הכנסה,ביטוח לאומי, שירות צבאי ושחיקה בשכר. מגזרים שלמים בציבור, אף על-פי שהיו גדולים במספר ובאיכות, כמו הסטודנטים, הגימלאים ומעמד הביניים, קיבלו את הדברים בהכנעה, בקול ענות חלושה.
קשה להצביע בדיוק היכן ומתי זה קרה, מתי בדיוק החלטנו להרים ידיים ולהיכנע.
אם נהיה הוגנים וביקורתים כלפינו וכלפי אחרים, הרי לפחות בהגדרה, אתה חופשי לנהל את החיים שלך בכל צורה שתחפוץ, לבחור את הבחירות שלך, לממש את עצמך, ולפנות לכל דרך שתרצה.
לעומת זאת, החזרה לעולם המציאות, מראה כי החיים מנוהלים על ידך עד לגבול מסוים. ממנו והלאה מתווה חייך מנוהל בחלק מהזמן במישרין וחלקו בעקיפין, על-פי גחמותיהם ומאוויהם של הפוליטיקאים.
אין בלבי על אותם אנשי ציבור, וגם זה נאמר בהכללה גסה, אלא יש בי מן התרעומת כלפינו, הציבור, כלפי הסטודנטים שאינם מקימים קול צעקה לאור תוכניתו האומללה של שר האוצר, כלפי מעמד הביניים שאיננו מקטרג כנגד השחיקה בשכר, ועצם העובדה שכלל המדינה יושבת כאבן ריחיים על גבו.
יכול אני להבין, כי אותה אבן ריחיים הן על הסטודנטים והן על מעמד הביניים, מחניקה את היכולת של אותו ציבור להשמיע את מחאתו, אך הנה מבזק מציאות, המצב רע, לפחות כלפי חלק נרחב בציבור, ולא נראה כי בעתיד הקרוב יהיה טוב יותר, אלא אם כבר, חמור יותר.
לא אשתמש במליצות ובאמרות נבובות כמו "מהפיכה" ו"מושחתים נמאסתם", בגלל הזניה של שפה כה נפלאה וכה מרטיטה שענתה, לפחות בעבר, על כל שמות התואר לעיל, אך עתה היא משמשת ברטוריקה של כל טירון פוליטי, כמו גם כלי לספינים תקשורתים מפי פוליטיקאים משופשפים חדשות לבקרים. אין בי רצון לעשות זאת, שכן אחטא למטרה.
מה שאוכל לומר הוא, שהגיע הזמן שכל אחד בפני עצמו ומשפחתו יתן דין וחשבון וישאל את עצמו מתי תהיה בדיוק אותה נקודת אל חזור, שבה יקום ויגיד די, מספיק.
עניין של יוזמות מקומיות יכול ויהיה גם מבורך, שכן אנשים מטבעם ירגישו נוח יותר לעשות מעשה עם הדומים להם: סטודנטים, גמלאים ומעמד ביניים.
ברגע שיווצרו רשתות רשתות של סולידריות וערבות הדדית יהיה מקום לפרוץ את כל המחסומים וליצור קואליציות חוצות זהות, מין ומגדר.
מבלי לחוות דיעה על בחירתו של עמיר פרץ, לריקושטים של הבחירה אנו עדים היום, כאשר אנשים איכותיים ומבוססים מעיזים להיכנס למי הקולחין של הפוליטיקה.
החדרה מסיבית של אנשים שכאלו לכל רוחבה ואורכה של הפוליטיקה, תחייב עם הזמן את התרוממותו של המשחק הפוליטי למגרש של הגדולים, וכפועל יוצא תקיא את אלו, שמכלתחילה בכל מצב מתוקן, לא היו צריכים וראויים להיות שם.
בנימה אישית, אוכל לומר כי נקודת האל חזור היא עתה, בבחינת אזרחי ישראל התאחדו! ובנימה עוד יותר אישית, סטודנטים קומו צאו מתוך ההפיכה, והשמיעו קול גדול.
