מרגע כתיבת שורות אלה (אי שם ברביעי בשבוע) ועד לצאתם לאור ולעיני הקורא, עשויה התפטרותו הדרמטית של גברי לוי מראשות ההתאחדות לכדורגל להיות היסטוריה. ביקשו ממנו, כרעו ברך לפניו, אמרו שבלעדיו אי אפשר וכו' וכו'. והאיש - אם לא חזר בו עד כה, הרי יעשה את זה בקרוב בימינו.
אך לא על גברי רציתי לכתוב השבוע, אלא על התופעה ששמה ההתאחדות לכדורגל (ראה גם התאחדות לספורט ז"ל, איגודים שונים, עצמאיים מי פחות ומי יותר). כל האירגונים הללו, ואולי בל נחטא בהכללות, נתקן ונאמר מרבית האירגונים הללו, חולים במלוא מובן המילה. הצורה שבה מתקבלות החלטות ב"אסיפה כללית" שבה מגיעים "מיופי כוח" בעלי כוח שאינם מייצגים נאמנה את שולחיהם (אם בכלל נשלחו), היא ממש מגוחכת. ואם היה מנצח כלשהו באותו ערב שבו התפוצצה פרשת גברי לוי, הריהו אבנר קופל, נציגה של בית"ר הקטנה. הוא האיש שעקר גבעות והזיז הרים.
בימים שבהם היה חיים גלובינסקי (מישהו בכלל יודע היום מי זה?) יו"ר ההתאחדות לכדורגל, לא חשבו על משכורות. גם על כדורגל לא חשבו כל כך. ידוע הסיפור שבין גלובינסקי, איש הפועל, לבין המקביל שלו ממכבי, העיתונאי בן-ציון פט, שררה הבנה מלאה. זה היה בעידן ה"פיפטי פיפטי", שבו התקבלו ההחלטות בזוגיות מופלאה. ביום ששי היו השניים מציצים מבעד לחלון משרד ההתאחדות ואם ראו עננה קלה באיזור, הכריזו מייד על דחיית משחקי המחזור "בגלל מזג האוויר." זה שלא ירד גשם, זה סיפור אחר. בסך הכל רצינו להראות לכם עד כמה היה שיתוף פעולה הדוק בין שני המרכזים הגדולים של הספורט הישראלי.
היום, 50 ומשהו שנים אחרי גלובינסקי, משחקים בחורף ובקיץ, בסתיו באביב, בקור ובגשם ולעתים אפילו בשלג. אך קשה לומר שמשהו בסיסי בהוויה הישראלית השתנה. החוליים שנתגלו ב-2002 דומים לאלה שהיו ב-1942. אין חדש תחת השמש.
ומה עם כל השאר?
כיוון שנגענו כבר במחלות, נקפוץ לרגע קט לבריכת השחייה. אליפות ישראל נפתחת בצילה של איפות אירופה שהסתיימה בברלין. השחיינים הישראליים היו על המפה. אין ספק. הגיעו לגמרים, שברו שיאים והקדימו משתתפים ממדינות רבות. אלא שבמחנה הישראלי עצמו נתגלו בקיעים וכשזה הגיע עד לאדן הזינוק של יורם אורבך, תפסו הדברים תאוצה.
ציטוט מפי מאמני המשלחת: "אורבך צריך להחליט מה הוא רוצה לעשות... הוא השחיין הכי טוב בקרב אלה שאינם מתאמנים... נעשה לו מסיבת פרידה מכובדת..." ועוד כהנה וכהנה.
אורבך הפסיק להיות שחיין ברגע שהתגלגל מחיפה לתל אביב. בעיר הגדולה נפקחו עיניו לרווחה והוא ראה ששחייה הלוך וחזור ומסירת ד"ש לקיר מדי סיבוב (והיו הרבה כאלה) זה לא העיקר בחיים. הוא החל להיראות במסיבות, בקבלות פנים, יותר ויותר ראינו אותו על מסך הטלוויזיה מדגמן בלוויית יעל בר-זוהר, וכאשר כל הזוהר הזה נתגלה לעיניו - הבריכה אינה מעניינת יותר. אגב, חברו הטוב ביותר הוא הג'ודוקא זאבי. גם הוא החל להתבליין בעיר הגדולה ודומה כי גורל משותף צפוי לשניהם.
הלוואי ואטעה.
גם הכדוריד שלנו מתחיל לפרפר. מלחמת עסקנים אוכלת כל חלקה טובה בענף.
המחלה התפשטה והגרורות הגיעו גם לענף בטניס-שולחן. אמרו-התלוננו על אחד שעשה דרכו למעלה מדוכן הנקניקיות שמכר בשעת משחקים. לפחות הוא לא נירשם בלשכת העבודה כמובטל. הוא עבד. מכר נקניקיות. מה רע בזה?
בקיצור: דרוש רופא לספורט ישראלי חולה אנוש.
אלכס אורבך בשם הי'א
אליפות אירופה בשחייה הסתיימה זה עתה בברלין ואת מקומה תפסה אליפות היבשת באתלטיקה במינכן. אותו מקום נורא שבו נירצחו לפני 30 שנה 11 מטובי אנשינו.
סליחה על הגיגי לב אלה, הנאמרים בגלוי, אך זה מה שאני מרגיש וההכרח, במקרה זה, לא יגונה. עקבתי אחרי מהלך תחרויות השחייה ואומר גלויות: לא רוויתי נחת מהניצחונות התכופים של הגרמנים. יותר מדי גרמניה ראיתי בטלוויזיה ועכשיו אנו עומדים לחזור על המחזות הללו גם במסלולי האתלטיקה של מינכן, באיצטדיון המקולל ביותר בעולם. כאב לי הלב לראות את הישראלים מפגרים בכל מטר ופרמטר.
אך כמה הוא רחב, עם זכייתו של אלכס אורבך במדליית הזהב בקפיצה לגובה במוט. אלכס הוא לא רק הגבוה מכולם; הוא גם הטוב מכל ספורטאי ישראל!
רק, לכאורה, לפי שעה
