נורמות השמשים

השמשים

בשבוע שעבר זוכה השר לביטחון פנים לשעבר אביגדור קהלני, בפעם השנייה, מהעלילה נגדו - שהובאה לבית-המשפט בכסות של כתב אישום שהגישו נגדו הפרקליטות והמשטרה. הזיכוי השני צריך היה, במדינה מתוקנת, לגרום לטלטלה עזה בפרקליטות ובמשטרה. לגרור הסקת מסקנות אישיות, או לחלופין - לגרום לשרים הנוגעים בדבר (שר המשפטים והשר לביטחון פנים) לפעול, ציבורית, כדי לטהר את השורות.

אבל זה לא קורה. להפך. בימים אלה נראה, כי כמה מכתבי ופרשני החצר של הפרקליטות והמשטרה (בהם מרדכי גילת ומשה נגבי), מתגייסים שוב כדי להטיל דופי בזיכויו של קהלני, ולא פחות מכך - במקצועיותו של שופט בית משפט השלום בתל אביב, דוד רוזן, שזיכה את השר לשעבר. הם קוראים ואף דוחקים בפרקליטות
להגיש ערעור על הזיכוי החוזר. הם אינם מוכנים להניח לקהלני לנפשו. הם רוצים לחרוש "נורמות" על גבו של קהלני, כאילו מדובר בתרגיל אקדמי-משפטי במכללת 'לטביה'.

גם נשיא מועצת העיתונות, פרופ' מרדכי קרמניצר, קרא לפרקליטות לערער. גם הוא חזר והזהיר מפני תקדים. ולא היא. ידוע לכל, כי פסק-דין של בית-משפט שלום אינו הלכה פסוקה ואינו מחייב ערכאות
אחרות, גם לא של בית-משפט שלום אחר. היה אולי מקום להוסיף ולטרטר את קהלני בבתי-המשפט, לו היה מוכח שהוא אכן שיבש את החקירה, אך הרשעתו נמנעת נוכח פירוש משפטי עקום. לא זה המצב.

המבחנים

לו היה מדובר בביקורת עניינית, המבוססת על עובדות, ניחא. מותר 'להתגייס' כדי להוציא את הצדק לאור. מותר לעיתונאי/פרשן להיאבק כדי לעשות נפשות למען מטרה נעלה. לא זה המקרה. כאן מנסים אותם שמשי החצר ללוש בעובדות ובסעיפי החוק. הם טוענים כי זיכויו של קהלני פירושו מתן היתר לחשודים/נאשמים - בבחינת 'אור ירוק' לעבריינים לשוחח עם עדים ולשבש חקירה בעניינם; הם טוענים, כי השופט רוזן לא הלך במסלול שהיתווה לו בית-המשפט המחוזי - כשביטל את הזיכוי הקודם של קהלני באותה
סוגיה, והחזירה לדיון בערכאה הראשונה. ולא היא.

נקדים ונאמר: קהלני זוכה גם על-פי המבחן המשפטי (לא חרג מהאיסורים בחוק), וגם על-פי המבחן העובדתי (הוכח שלא שיבש דבר בשיחתו עם חברו מני ויצמן). השופט פסק, אחרי ששמע את עדותו של קהלני (כפי שציווה בית-המשפט המחוזי) והתרשם כפי שהתרשם, כי "בחינה מהותית של שיחות הנאשם עם חבריו, מצביעה
על חפותו של הנאשם". ועוד: "דבריו המלאים של הנאשם (להבדיל מקטעי הדברים, בהם השתמשה התביעה - י.י.) בחקירתו הראשית בבית-המשפט ובחקירתו הנגדית, יש בהם להוכיח ולשכנע, כי הוא חף מכל כוונה לשבש או להפריע לחקירת המשטרה".

השופט רוזן, המוכר וידוע בבית-משפט השלום בתל אביב כאחד הרציניים ביותר, שירטט מה מותר ומה אסור על-פי החוק. לאור זאת הוא בחן את מעשיו של קהלני וגם את האישומים המיוחסים לו. הוא הגיע למסקנות מעניינות, שדווקא יכולות להאיר ולסייע לחשודים ו/או עדים להגן על זכויותיהם במדינת משטרה כמו שלנו, שבה קצין בכיר אחד, ניצב משה מזרחי שמו, יכול להוביל משטרה שלמה, וגם פרקליטות ויועץ משפטי לממשלה, להגשת כתבי אישום עם אישומים חסרי בסיס. להזהיר אותנו מפני מערכת אכיפה, שבה מורשעים 98
אחוז מהנאשמים נגדם מוגש כתב אישום - שיעור מופרז, ולאו דווקא תמיד בגלל אשמתם של כל אותם נאשמים.

כדי לעשות סדר בדברים, אביא כאן את עיקרי דבריו של השופט רוזן, בסוגיה משמעותית זו.

מה אומר החוק

האם חייב נאשם (להבדיל מחשוד) לגזור על עצמו שתיקה בכל נושא חקירתו, כפי שטוענת הפרקליטות? לא, קובע השופט רוזן. "חקירת משטרה אינה הליך מקודש. לא מדובר במעין צו טבעי עליון, הליך נעלה ורם שהכל מצווים בשתיקה רועמת סביבו. המחוקק לא הורה כך, ולא בכדי". על-פי גישת התביעה, אב אסור בשיחה עם בנו, כשהאחרון זומן לחקירה בעניינו. כך חבר עם רעהו, ונער עם נערים בני גילו, משאלה זומנו לחקירה בעניינו.

השופט דוחה טיעון זה, ומפנה לספר החוקים. לפי סעיפים 41, 42(4) לחוק סדר הדין הפלילי, סמכות הקצין הממונה על החקירה לזמן חשוד, ולהטיל עליו מגבלות (בהן איסור לשוחח עם אחרים בנושא). סמכות זו מוגבלת, על-פי החוק, לתקופה של 30 יום. "הסמכות לפגוע ולכרסם בחירות אזרח במדינה, נתונה לקצין הממונה בתחנת המשטרה על-פי התנאים והמגבלות הקבועות בחוק. לא ניתן להטיל הגבלה שכזו על אזרח, שלא בדרך הנקובה בחוק". כלומר: מעבר למגבלה אותה הוסמך קצין ממונה להטיל על אזרח, וגם על חשוד. וכאן הרי אין חולק, כי לא הוטלה מגבלה שכזו על קהלני, לפני שנחקר אישית.

זכויות הנאשם

השוואה נוספת ומעניינת עושה השופט כאשר הוא גוזר גזירה שווה בין זכויותיו של חשוד, לבין זכויותיו של נאשם במשפט. השופט מפנה לסעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי עד לא יהיה
נוכח - לפני מתן עדותו - בגביית עדותו של עד אחר. סעיף זה אינו חל, כידוע, על נאשם. ומכאן מקיש השופט וקובע: "לנאשם זכויות שאינן נתונות לעדים אחרים. הנאשם רשאי לשמוע עדים אחרים, עדי תביעה כמו עדי הגנה, טרם עלותו על דוכן העדים, בוודאי ובוודאי רשאי לעיין ולבחון כל עדות ועדות הנמצאת
בחומר החקירה. לאמור, הוראת ס' 172 לחסד"פ מכוונת למסקנתי דלעיל. כמו שדינו של הנאשם שונה מדין עד אחר, כך דינו של חשוד שונה. אדם החשוד בביצוע עבירה, רשאי ללמוד ולדעת מה העידו אחרים בחקירת המשטרה בעניינו".

ואם יטענו כל הגילתים והנגבים ויהלכו אימים, כאילו הנה, פסק-הדין הזה פירושו מתן היתר לחשודים לשבש הליכי חקירה ומשפט, מזכיר השופט רוזן, כי המחוקק הקפיד לתת בידי החוקרים כלים די הצורך, כדי לסכל שיבושים: "יושב, כי למשטרה הוענקו סמכויות בחוק. הקצין הממונה על החקירה רשאי, בהתמלא התנאים הצריכים, על-פי שיקול דעתו, לאסור על נחקר ליצור קשר עם מעורב אחר". ובמילים פשוטות: בידי המשטרה יש די והותר כלים למנוע את תסריט האימים שמנסים להלך בו עלינו.

מעניין לציין, כי השופט העלה רמז עבה נגד המשטרה על התנהגותה בפרשה זו, ובמיוחד על הדרכים בהן נקטה כדי לגלות את האמת, כביכול. השופט הבין לליבו של קהלני, שפעל בדרכו כדי להוציא את האמת לאור.

"אין זה מן המידה", כתב רוזן, "לדרוש מאזרח להפקיר הגנתו (להפקיר, כך במקור - י.י.) ולהותירה לחוקרי המשטרה בלבד. זאת לתקופה ממושכת, הנמשכת לעתים שבועות, ולפעמים חודשים ארוכים ושנים. האזרח מבקש לדעת על מה החקירה, ומה חוקרים בעניינו. אין כל רע ברצונו ללמוד על חקירתו, כדי שיוכל לסייע,
לדידו, לחקירה ולגילוי האמת בעניינו".

והאמת של קהלני שונה, כמובן.