לא תמיד אני שמה לב מהו הרפרטואר הטלוויזיוני שילדי נהנים ממנו. אבל היום בצהריים, אחרי ימים רבים של קהות חושים, הבחנתי בדמות שחקן עוטה בגדי אישה בערוץ Jetix.
מדוע איני שמה לבי לתוכניות הילדים? טוב אסביר לכם בקצרה מה קורה לי בעת שהם מתבוננים במסך הטלוויזיה. בדרך כלל זו השעה שהם נוחתים מבית הספר. גם אני נוחתת מבית הספר, עייפה וסחוטה, ולא ממש מצליחה להתרומם מעבר להכנת ארוחת צהריים.
אני מכניסה לתנור שניצלים, מחממת כמובן, בתוספת צ'יפס. אני לא משקיעה כל כך הרבה בהכנת ארוחת הצהריים. יכול להיות שהייתי אמורה להכין אוכל הרבה יותר מזין, לפעמים יוצא שאני מגוונת עם ספגטי או מחית תפוחי אדמה. שלא תאשימו אותי בהזנחת תזונת ילדי.
למעשה יש אנלוגיה לא קטנה בין האוכל המהיר שאני מכינה להם לבין התוכניות הרדודות שהם צופים בהן בטלוויזיה, בעת שאני שקועה בחימום האוכל המהיר.
בכלל, כשניסיתילהעמיק קצת יותר, הבנתי שהילדים שלי זוללים ללא הבחנה ג'אנק פוד תוצרת הטלוויזיה. תוכניות הטלוויזיה שלנו, ובמיוחד אלה המשודרות לילדים, הן כנראה, מתחת לכל רמה. הטלוויזיה שלנו היום, שיש בה שפע של ערוצי ילדים, סוגדת לתרבות הכלום.
והילדים שלי זוללים את תרבות הכלום כמעט ללא הבחנה. אני נוטה להתעלם מכך, אבל צריך לפעמים לערוך בדק בית ולעורר את הנושא לבחינה ולמחשבה.
ומה כל כך קומם אותי היום? ומדוע היום יותר מכל יום אחר? אני אשוב לכוכב הלבוש בבגדי אישה. הכוכב היה עטוף בבגדים בצבע ורוד, חבש פיאה נוכרית ואופר כמיטב האופנה הנשית.
איני יודעת מה שמו של השחקן, אבל זו התוכנית באלגן, שרצה כבר כמה חודשים ואולי שנים בערוץ הזה. וכאן ניסיתי לתהות, מדוע הגיבור הראשי בסדרה לילדים צריך לאבד את זהותו המינית לדעת. אל תאשימו אותי בשמרנות. ואל תאשימו אותי בחוסר סובלנות. אני מכבדת כל אדם באשר לנטייתו המינית. אני בדרך כלל לא מחטטת בנטיות מיניות של בני אדם. אבל התחיל להפריע לי שהילדים שלי רואים באופן סמוי מעין פרסומת לטרנסג'נדריות.
האין אפשרות ליצור סדרות בעלות תוכן, ללא גימיק שבו המנחה עוטף את גופו בחליפה ורודה? האם אין לנוכחות המוזרה הזאת השפעה על הדימוי העצמי המתגבש בקרב הילדים הצופים במרקע. לא עוררתי מהומה ולא סגרתי לילדי את מסך הטלוויזיה, הם המשיכו ליהנות מן התוכנית, אולי היתה הטלוויזיה הרקע לארוחת הצהריים הבלתי דשנה.
זו היתה תוכנית קלילה, שנשמעו בה המון צחוקים וכל מיני נונסנאס בלתי ברורים לי. מתוך אי ההבנה שלי, התחילו לעלות בדעתי התוכניות שלא ראו ילדי על המרקע. חשבתי שהם צריכים לצפות בתוכניות המשדרות תוכן שונה. האמת, נמאס מזלזול ברמת האינטליגנציה של הצופה, ומה אם הצופה הוא ילד, מותר לזלזל בו קצת יותר? לא הצלחתי לעקוב אחר רמת הטיפשות ששודרה ולא הצלחתי להבין מהי מטרת השידור.
הילדים שלי עדיין קטנים, הם סך הכול בני שמונה, ואני עדיין יכולה לפקח ולהשגיח על חלק משעות הפנאי שלהם. בחלק מן הזמן אני משתדלת להעשיר את עולמם באמצעים שיש ברשותי, זה כולל קריאה, ולימוד נגינה.
איני מבקשת להתפאר במה שאני מעניקה לילדים שלי. אבל אם אני אצא מהראייה האגוצנטרית, ואתבונן בילדים שאין להם אפשרות להימלט מהג'אנק טלוויזיה שלנו. למשל, ילדים שחוזרים הביתה ואין בבית מי שיכוון אותם לסגור את הטלוויזיה למספר שעות ולהתחיל לעסוק בפעילות מאתגרת. אני מוצאת שלמענם צריך לדרוש מוועדות המפקחות על ערוצי הילדים, בתקווה שקיימות כאלה, לכוון את מנהלי הערוצים הללו ליצירת תוכניות שקצת יעלו את הרף.
צריך להשקיע קצת יותר מחשבה, כדי שפני הדור לא תהיינה פני מטומטם. השידורים הטלוויזיוניים, ובמיוחד לילדים, שוברים לפעמים שיאי טיפשות. אני בעד תוכניות הומוריסטיות (כדוגמת זהו זה, דומינו, פלאטפוס), אבל נגד תוכניות שעושות מן הילד לעג וצחוק. רדידות וזילות של רמת הצופה היא כנראה, המטרה המרכזית של תוכניות הטלוויזיה.
לאחר כל כך הרבה קיטור שהוצאתי בכתבה הזאת אני צריכה להיחלץ באיזו תזה קטנה. היו ימים שלטלוויזיה היה ערוץ חינוכי. הערוץ החינוכי היום אינו העתקו של הערוץ החינוכי המקורי, ככל שניתן לבחון אין שם תוכניות חינוכיות. אני רוצה לציין דווקא הרתמות נפלאה של ערוץ שאינו מגדיר עצמו כערוץ ילדים, ואף על-פי כן מקדיש מעט כל בוקר לחדשות לילדים.
בערוץ עשר, כל בוקר לקראת שבע ועשרים, מקדישים כמה דקות לילדים. וכן, אם תקשיבו לחדשות לילדים תצליחו להבין על מה אני כותבת. כאן פשוט מכבדים את הילדים, ומסבירים להם בגובה התבונה האנושית. כלומר, יש אפשרות ליצור תוכניות תרבותיות המכבדות את הילדים. הכול תלוי בנו...
