בשבוע שעבר התמלאו מסכי הטלוויזיה בתמונות קשות מהמאבק בעמונה בין נוער מיליטנטי, שש אלי קרב, לבין שוטרים רכובים על סוסים חמושים באלות.
דומה כי קצה נפשה של הממשלה בתחמנות ובהתחסדות האופיינית למפעל ההתנחלות כולו. נראה כי גם הנוער חובש הכיפה הסרוגה לא התכוון להצדיק את שמו הטוב כ"מלח הארץ". האבנים והקרשים שניתכו על השוטרים העידו על תכנון מקדים וכוונות אלימות, אלא שספק גדול אם הנערים הנלהבים ציפו להשתלחות הזאת. סביר יותר כי חשבו בתמימותם שיהיה להם יום נחמד, שטוף אדרנלין, של משחקי חתול ועכבר עם החיילים, מלווים בצעקות הרגילות אודות חברותם של אנשי כוחות הביטחון במפלגה הנציונל-סוציאליסטית.
בחוות מעון או בחוות גלעד, עלו החיילים ללא קסדות ושכפ"צים, כדי לא להרגיז את המתנחלים, חלילה, במחזות לא פוטוגניים שיזכירו לכולם משטרים אפלים. אולם המחזה שלפני שלוש שנים ניסו הכל להימנע ממנו, היה בלתי נמנע הפעם. שוטרים מכים באלותיהם ללא הבחנה, סוסים רומסים מפגינים, ראשים מדממים, איברים שבורים, גולגולות מפוצחות כיכבו במהדורות החדשות ובעיתונים.
נפל דבר בארץ
אינני רוצה להתייחס לטענות הימין, שאינן רלוונטיות, כתמיד. אף משא-ומתן לא היה מוריד את המתיישבים מהגבעה ההיא, וברור היה שהם מנסים לחדור אל התודעה הציבורית המותשת באמצעות תערובת מחליאה של דם וקיטש. אך ההתנגשות בעמונה חשפה אותנו (או יותר נכון, את מי שמבקש להיחשף) לסכנה המאיימת על המשטר הדמוקרטי במדינה.
בדצמבר 2003, שבתו פועלי 'חיפה כימיקלים דרום' והתבצרו במפעלם שבדימונה, במחאה על סירובה של ההנהלה לאפשר להם להתאגד ולהצטרף להסתדרות. מובן שצעד זה של ההנהלה לא היה חוקי ובית הדין לעבודה אף אישר את חוקיותה של השביתה.
למרות זאת, שכרה הנהלת המפעל את שירותיה של כנופיית בריונים הלבושים במדי מאבטחים וחמושים באלות, ואלו, באחד מלילות השביתה, פרצו למפעל ושברו את ידיהם ורגליהם של הפועלים השובתים.
המשטרה, שהגיעה למקום בבוקר לאחר ליל הפוגרום, לא עשתה דבר כדי להעמיד את האחראים לדין, ובכך, למעשה, שיתפה פעולה עם הפורעים ועם שולחיהם. תעוד מחריד של אותו לילה נוראי צולם בסרט דוקומנטרי, אלא שכל ערוצי התקשורת הישראלים סירבו לשדרו. הערוץ הראשון שידר אותו, שנתיים לאחר מכן, בתנאי שתיחתך ממנו תמונה שבה מצולמים במשותף בעלי המפעל וראש הממשלה, אריאל שרון.
זה כמה חודשים מפגינים פעילי שמאל ישראלים ופלשתינים נגד גזל הקרקעות הנרחב למען הקמת ההתנחלות מודיעין עילית, הנעשית בשם אמתלת השווא של "בטחון המדינה". מדי שבוע עולים המפגינים אל הגדר בסמוך לכפר בילעין, שם הם זוכים למהלומות מידי שוטרים וחיילים, ולעיתים אף נורים לעברם כדורי גומי ורימוני גז מדמיע.
אמצעי התקשורת בוחרים, במקרה הטוב, לבלוע את השקרים שמפיץ דובר צה"ל, ולעיתים אף מתעלמים לחלוטין מההפגנות, הנערכות בשם ערכים דמוקרטיים ומאורגנות על-ידי פעילים לא חמושים.
אין להאשים את אולמרט בנטיות שמאלניות ואל להן, לתנועות השמאל, לחלק מחמאות לממשלה ששלחה את הבריונים במדים אל השומרון. מאבק המתנחלים, שבחלקו אכן מסכן את המשטר במדינה ואת אופייה, גרם לכולנו לאבד את העשתונות.
"איך מעזים להפגין נגד החלטת ממשלה נבחרת?!" היא שאלה נפוצה בעת הזו. הממשלה, בשלוש השנים שעברו מאז אלימות המתנחלים בחוות גלעד, רואה בכל הפגנה אידיאולוגית - התקהלות בלתי-חוקית, ובכל אמירה בוטה, סכנה לשלום המשטר.
גם אם פינוי עמונה היה מוצדק ולא היתה דרך אחרת לשבור את התנגדותם האלימה של המתנחלים, עלינו להבין כי האלות נשלפו כבר מזמן, אלא שלאף אחד זה לא אכפת. אתמול נשברה שביתה חוקית לחלוטין בפיצוח גולגולות, ורוסקו עצמותיהם של אזרחי המדינה שכל חטאם היה זעמם על גדר ההפרדה.
פעילי מרצ, שחילקו פרחים לשוטר מג"ב הפצוע, עלולים להיות קרבנותיו מחר. היום נרמסים פעילי ימין בשם הדמוקרטיה שמנסה להחריב את תנועתם. מי יודע אם מחר לא יגיעו הסוסים להפגנות סטודנטים או משמרות מחאה חוקיות מול הכנסת?
בניסיוננו להקים כאן חברה שפויה וליברלית, אנו מוחקים באלימות רבה זרמים אידיאולוגיים מגוונים. דרכה האלימה של הממשלה מובילה לחברה שבה רק תפיסת עולם אחת תהיה לגיטימית.
לאור הגידול המבהיל באחוזי האבטלה והעוני, האלימות המשתוללת ברחובות והאפטיה הציבורית כלפי סבלם של הפלשתינים שמאחורי הגדר שבנינו בעצמנו, הכיוון שאנו צועדים בו ברור להחריד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
