משקלות לצפים

צפתי עד היום, אבל ארבעה ימים לפני היום הקובע הגיע הזמן, כך נדמה לי, לאזור עוז ומשקולת ולהתחיל לשקוע. צפתי עד היום והייתי אפילו גאה בזה, הלא כל הקמפיין הזה עוסק בי ושבכמותי וזה אפילו מחמיא לי לאגו הקטן והביישני שלי.

לראות כל יום מחדש, אין כל "מומחי" הסקר, "גאוני" הפרשנות, "אלופי" היחצ"נות ושאר ברברנים וקשקשנים, חוזרים ועושים "מעשי אונן" ושופכים מילים לריק כדי להבין להסביר ונחש או להשפיע, עלי ועל שכמותי. ככלות הכול, מי אם לא אנו הצפים, נקבע? ואם להיות צנועה יותר, נשפיע על המבנה הפוליטי הבא של המדינה, ובכך גם נשפיע יותר על כוון גורלה של המדינה.
אשר על כן, חובה עלינו "הצפים" להפעיל שיקול דעת עמוק, ולנהוג אחריות בבואנו לקלפי ובצאתנו אותו. כי המשא כבד, אף כי קצר הוא, וכובד המשא הזה, הוא זה שישקיע אותנו ממעמדנו ה"צף" אל אחת הפינות בתחתיתה של מדמנת הפוליטיקה הישראלית.

וכדי להקל עליכן אחיותיי ורעי הצפים, אתאר לכם בזה את האופן והשלבים של התהליך האבולוציוני הקצר בו אני עוברת מיצור צף ומרחף בנועם על פניה של הביצה השמנונית, אל יצור בעל דעה ובעלת משקל, השוקע בחשש אך באחריות אל תחתיותיה.

ראשית "אקסיומה" קיומית - אני כאדם בוגר תמיד הלכתי להצביע בקלפי! למרות שמעולם לא חשתי שיוך מיוחד אל צד מסוים, ליותר מקדנציה אחת. אני פשוט לא מסוגלת לשאת את המחשבה, שאחרים ישפיעו על גורלי. מאחר ואיני חושבת שממילא "הכול מידי שמים" אזי המסקנה שהשמים הועידו אילו דברים גם בידינו, ואחת מהם זאת ההזדמנות לשים אצבע קטנה על גורלי. אכן זה אולי רק טיפונת זעירה בים העכור הזה, שכוון זרימתו הוא כמעט כאוטי, ולא ניתן לכוון, אבל היא ממלאת אותי בתחושה אישית שאולי אני משפיעה כמו אותו משק כנפי פרפר על הסערה הבאה.

שנית אני משילה מעלי ושמה בצד את כל האשליות, את כל החלומות, את כל האמונות, כי בינינו: כל מה שניתן לייחל לו זה שלא יהיה יותר רע. לקיים כבר התרגלתי אני יודעת להתמודד אתו פחות או יותר, אז אני שואלת את עצמי: מה דרוש כדי שלא יהיה גרוע יותר? (אם תרצו: מהו הרע במיעוטו?)

ועכשיו אני שואלת את עצמי מהם הדברים העומדים על סדר ימינו כעת חיה? (ובנינו הם לא רבים). הנה ניחשתם: הם אכן אותם השלשה הנצחיים, חברה, כלכלה וביטחון. (ממש לא מקורי, אבל כאלה הם גם חיינו, למרות שאנו חולפים ומתחדשים כל הזמן). החברה שלנו, כחברת מהגרים מחד, הלוקה בכל המחלות האופייניות, ומהיותנו אוכלוסיה קטנה יחסית, גם תרבותם של הקבוצות הוותיקות והדומיננטיות לא משתרשת ולא משרשת "באופן טבעי" השפעות "שליליות" של התרבויות החדשות יותר. אבל זהו נתון קיומי הכרחי בגלל הבעיה הדמוגרפית מאידך הנובעת מעצם קיומנו ההיסטורי הקצר והנשלל תמידית ע"י סביבתנו התרבותית והדתית.
המשמעות המיידית של מצבנו החברתי המעורער הזה מחייבת התמקדות לאומית לפחות בשני נושאים:

השקעה משמעותית בחינוך הנוער, והקפדה נוקשה, חסרת פשרות, על קיום החוקים הלכה למעשה. השקעה בחינוך היא קודם כל תקציב, אבל ובעיקר תוכנית ארוכת טוות והקפדה על מימושה האמיתי. קיום החוק הוא קודם כל הטלת אחריות לקיומו, לרבות אחריות אישית על מוסדות המדינה והעומדים בראשם. כאן אני שואלת את עצמי שתי שאלות: מי נטה לזלזל בזה בעבר? יכל לעשות, לבצע וכשל בזה בעבר? והשאלה השנייה למי יש סיכוי שיתמודד עם אתגרים אלה טוב ביותר בעתיד?. נדמה לי שהאפשרויות לא רבות.

כלכלה: לטעמי הכלכלה שלנו יכולה להיות טובה ובעיקר יציבה הרבה יותר, אילו הפוליטיקאים שלנו לא היו מנהלים אותה מבחירות לבחירות, ומשום שכך ומשום אי היציבות הפוליטית שלנו (בחירות כל שנתיים וחצי עד שלוש בממוצע) הכלכלה מתנדנדת כמו הפוליטיקה. זה מה שגרם לנתניהו ולליכוד להוביל את הכלכלה שכמעט קרסה קודם לפתרונות הקלים המהירים והדראסטיים כדי להשיג תוצאות מהירות כדי שניתן יהיה לחזור לבזבז כספים לשיחוד הבוחר לקראת הבחירות הבאות. המדיניות קצרת הטווח הזאת אכן הביאה לתוצאות מהירות, אבל עלתה במחיר חברתי קשה ביותר, וייצרה עיוותים ששום חברה לא יכולה להרשות לעצמה, ובוודאי לא חברה בעייתית כשלנו.

כאן אני שואלת את עצמי, ובפרט לאור לקחי העבר הקרוב, במצבנו הנתון מי יוכל לתקן את המצב, לצמצם את הפערים, לתקן את העיוותים בהדרגה ובאחריות באמצעות תוכנית לטווח ארוך, תוך שימת דגש לעדיפויות החברתיות המקובלות עלי?. נדמה לי שגם כאן האופציות די מצומצמות וברורות.

הביטחון: לכעורה הסוגיה הקשה מכולן, שכן היא הפחות תלויה בנו וביכולותינו. האומנם?. ובכן, אני טוענת שאם לכעורה בעיית הביטחון שלנו תלויה בנו לפחות ב 50% שלה וזה מובן לחלוטין, הרי שבפועל בגלל עדיפויותינו המוחלטות, (מספרית, כלכלית, תרבותית, צבאית, בין לאומית ועוד) על הפלשתינים בפרט, אנו אחראים לבעיה ולפתרונה בפועל אפילו ב 80% ואף ביותר!
בעיית הביטחון שלנו תלויה קודם כל בנו! והיא לא תתקדם לפתרון כל עוד לא נחליט אנחנו בעצמנו מה אנחנו רוצים, לא נגבש לעצמנו מדיניות ביטחון ברורה גלויה וארוכת טווח.

כל עוד אויבינו יקבלו מאיתנו מסרים שונים וכפולים הם ימצאו תמיד במצב של חוסר וודאות יקשה עליהם להבין אותנו לנחש את כוונותינו האמיתיות, ולהגיע בעצמם להחלטות. תפיסת ביטחון כוללת שאני רואה בעייני אינה קשורה לא בתקציב ביטחון לא במאזן איימה, ולא בלווייני ריגול.

והדרישה הזאת מעצמנו, לקחת אחריות ולקבוע את אופי המדינה (חילונית? דתית? יהודית? רב לאומית?) ואת גבולותיה, יכולה לדרדר אותנו לאי שקט חברתי מהותי אם לא למעלה מזה!... ולכן הפוליטיקאים שלנו מאז בן-גוריון ברחו מזה והעדיפו ויעדיפו לתת לגורל ולהתפתחויות קצרות הטווח והנשלטות כביכול, לעצב אותנו ואת ביטחוננו.

ניצחון החמאס בבחירות של הפלשתינים המחיש זאת היטב. למרבית הפלשתינים נמאס מההתנהלות הדואלית של הפתח ומחוסר רצונו ו/או יכולתו להכריע את החמ"ס "ובחכמה" של עם שהמנהיגות שלו חוששת, שלח את האלטרנטיבה, את החמ"ס להתמודד עם המציאות, או לשנותה!
ואם אכן מרבית הפתרון לבעיה מצוי בידינו, השאלה שאני שואלת את עצמי מי מבין המפלגות המתמודדות קרובה ביותר לקיומו של תהליך שיחל ושיוביל אותנו להחלטה ולהכרעה עצמית. ונדמה לי שגם כאן אין האופציות רבות.

ולבסוף יש להתחשב בעוד שני ארגומנטים "משניים" אבל חשובים ועקרוניים בתהליך הדמוקראטי:

הראשון היא המפלגה: אחת הבעיות הפוליטיות הקשות שלנו היא ריבוי המפלגות. זה משקף אומנם את מורכבותינו החברתית, וזה אולי משלב יפה עם הרעיון הדמוקראטי, אבל זה כובל אותנו ואת המערכת הפוליטית שלנו, ומונע קבלת החלטות ועוצר עשייה אסטרטגית, ארוכת טווח. ובאין אפשרות חוקית לשנות את שיטת הבחירות, חייב השיקול המכריע וארוך הטווח של הבוחר, ובמיוחד על-רקע לקחי העבר, לאלץ את הפוליטיקאים להתמודד ולהיאבק בתוך המסגרות הקיימות. נתינת היד ללידתן של מפלגות חדשות ואפילו זוהרות לרגע, היא השקעה לטווח קצר בפוליטיקה בכלל ובישראלית בפרט, מפלגה היא מנגנון שמונע על-ידי בני אדם, ופוליטיקאים צריכים לגדול ולצמוח ולהתנהל מתוך מאבקי הכוח ובתוך העשייה או המחדל הפנים מפלגתי, ודרך המאבק המתמיד הקשה והמתסכל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות פסולים ולנצח בתוך מנגנוני המפלגות הקיימות.

זה מעיד על יכולת שרידותו על נחישותו ועל קשיחותו של הפוליטיקאי, ויש לזה ערך מוסף של יציבות המערכת ועל יכולות ההכרעה של הבוחרים.

הארגומנט השני הוא כמובן המנהיג עצמו: אותו הפוליטיקאי שנבחר ושמעמיד עצמו לבחירה ולהכרעה. מבחינה היסטורית המשפט "מנהיג טוב הוא מנהיג בעיתו" הוא ככל הנראה הנכון ביותר, ומרבית המנהיגים שהיו, היו אפורים והובילו בעיתם את בוחריהם או נתיניהם או עמיהם בביטחון יחסי וללא זעזועים ולכן נשכחו. ההיסטוריה זוכרת את השאפתנים היוזמים, כולל את השוגים והטועים והמזיקים מחד ואת המתקנים ובמשקמים מאידך. את המחיר הכבד תמיד שילמו וישלמו העמים... במצבנו היום, על-רקע בעיות שחלקן נמנו לעיל, בהיעדר (וגם לא נראה לי שנדרש לנו כזה) עוד "חלילן מהמלין" כריזמטי וסוחף, תכונות המנהיג הראוי צריכות שיהיו כאלה שיתנו בידיו את היכולת התבונה הפתיחות והנחישות להבין ולהתמודד ביושר המרבי ובאומץ אם האתגרים, כאשר המצפון הנקי והישרה הפוליטית ככל שירבו רק יסייעו לו בכך.

נראה לי שעתה ברור לכל קורא במי אבחר ומהן המשקולות שהעמסתי על עצמי כדי לשקוע ממעמדי הנעים, כקול צף, אל קרקעית "אגם" הבוחרים בעלי הדעה.