כשל המינהל הציבורי

הקדמה

תאונת הרכבת המחרידה בשבוע שעבר ודוח הממונה על השכר על חריגות השכר הגובלות בפשע בבנק ישראל הינם "מנה שבועית", או אם תרצו מנה יומית של אירועים המעידים על כשלים חמורים במערכת הציבורית הישראלית - לא כולם רק כתוצאה מרמת הפוליטיקה והפוליטיקאים, אלא חלקם הגדול בגלל האדישות המופגנת של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והציבור למעשים הנעשים עם מיטב כספם.

הנה מקבץ של אירועים נוספים המעידים עד כמה המערכת חייבת בתיקון מהותי של דרכי התנהלותה - כאשר התחושה הכללית היא כי גם דוחות מבקר המדינה וחקירות המשטרה אין בהם בכדי לצמצם את התופעה. נהפוך הוא, נראה כי השחיתות האישית, הסיאוב, הבירוקרטיה ההרסנית, הציניות וחוסר המוסר - כל אלו הופכים נחלת היום-יום של המערכת הציבורית בארץ.

אין בכך בכדי להעיד שאין גם "מעשים טובים" - יש ויש. אולם התמונה הכוללת היא של תמורה נמוכה ביותר עבור האגרה (תשלומי המס של האזרחים ובעלי העסקים).

ועדת הכלכלה של התאחדות התעשיינים

ביום חמישי האחרון (15/6/2006) התקיימה בוועדת הכלכלה של התאחדות התעשיינים ישיבה לגבי תקציב המדינה לשנת 2007. לישיבה זו הוזמנו גם ארגוני המעסיקים החברים ב"לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים" ובהם גם הארגון שבו אני משמש כמנכ"ל (להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל).

בראש הישיבה עמד אוהד מראני, לשעבר ראש אגף תקציבים ומנכ"ל משרד האוצר, שהינו יו"ר ועדת הכלכלה של התאחדות התעשיינים ופרופסור צבי אקשטיין, המיועד לתפקיד המשנה לנגיד בנק ישראל, הוזמן למפגש כדי לשאת הרצאה.

הדיון עסק בגיבוש עמדת ארגוני המעסיקים לקראת גיבוש תקציב 2007 על-ידי האוצר והממשלה. בפתח הדיון הציג אוהד מראני את "הדגלים" שהממשלה תעמיד במרכז המדיניות הכלכלית: הקטנה מדודה וקבועה של תקציב המדינה, מעבר מקצבאות לעבודה, הפחתת המס ו"הקטנת הבירוקרטיה, המעורבות הממשלתית ושיפור ו'החלקת' תהליכים". בנושא האחרון אמר מראני, כי הנושא "קשה להתמודדות".

פרופסור צבי אקשטיין בסקירתו המקצועית, עסק והתמקד בעיקר בנושא "פריון ענפי המשק" וטען, כי יש צורך להקים "כוח-משימה" אשר יעסוק בנושא במטרה להגדילו. באשר ל"פריון" הסקטור הציבורי אמר פרופסור אקשטיין, כי "התייעלות הסקטור הציבורי הוא נושא נדרש לטיפול - אך קשה".

בהתייחסותי בדיון פניתי אל שני הדוברים וטענתי, כי בדבריהם יש משום השלמה עם העובדה כי בעיית הפריון והיעילות של הסקטור הציבורי היא בעיה קיימת - אך הדבר "קשה ליישום והתמודדות". טענתי, כי יש בכך משום השלמה, לפחות של שני אנשים בכירים אלו, עם חוסר המעש בנושא. טענתי גם, כי לדעתי חוסר היעילות ורמה נמוכה של פריון הסקטור הציבורי הם ה"רוצח השקט" (כפי שנהוג לומר בהתייחס ללחץ דם) של הכלכלה הישראלית. הסקטור העסקי והאזרח הישראלי משלמים במיטב כספם לסקטור הציבורי - אך מקבלים תמורה נמוכה ביותר תמורת כסף זה. כבר הובהר, אמרתי, כי הבעיה במדינת ישראל אינה חוסר תקציבים, אלא דרך הפעלתם ו"התמורה לכסף" של הכנסות המדינה.

אכן, שני אנשים טובים ומוכשרים אלו - אוהד מראני ופרופ' אקשטיין - מייצגים בעיני בדיוק את ההשלמה וחוסר המעש בנושא כה חשוב כמו רפורמה בדרכי פעולתו של הסקטור הציבורי - אין דבר זה מעניין, אלא במישור האקדמי בלבד, את אנשי האוצר, בכירי המשק וכלכלנים בכירים למיניהם. אין להם כל עניין להתמודד עם סוגיה זו. הבעיה היא שהם אינם היחידים שלא מתמודדים עם כך - לפחות לא במישור האסטרטגי והכולל - הדבר נכון גם לראש הממשלה, לשרים, לכנסת, לנציב שירות המדינה ולאחרים. אומנם נעשים תהליכי תיקון ושיפור מקומיים - אך אין בהם בכדי לשנות את התמונה הכוללת.

לדעתי, כך אמרתי גם בדברי, נראה כי איכות ההפעלה של הסקטור הציבורי הולכת ונשחקת. השחיתות והפוליטיזציה פשטו בכל פינה של השירות הציבורי - עד שלא נותרה פינה אחת תקינה. לא ניתן, אמרתי, להתבסס רק על כך כי עמוד 15 (לדוגמא) של מוסף "ידיעות אחרונות" יהיה זה שיניף את דגל השחיתות וחוסר היעילות של הסקטור הציבורי...

אמרתי את דברי ושמתי לב כי אף אחד מהמשתתפים בדיון (כחמישים תעשיינים וכלכלנים למיניהם) לא הגיב. כולם נותרו בפנים חתומות - כאילו אומרים "מה הוא רוצה מאיתנו?". ואז הבנתי, מה שהבנתי כבר לפני זמן רב, כי כל אחד עסוק בתחומו ונושא זה אכן לא מעניין אף אחד - ואולי, מן הסתם, הוא גם לא חשוב?...

אורי אורבך

אורי אורבך אינו נחשב "הוגה דעות פוליטי" ולבטח לא איש בעל ידע מעמיק בנושאי מינהל ציבורי - אך אין ספק שהוא איש מוכשר ו"מחובר לקרקע". לאורבך זה יש טור קבוע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". בטור השבוע האחרון הוא משלב מאמר קטן תחת הכותרת: "כגודל הכותרת". הנה מה שכותב אורי אורבך:

"... השקעה נוספת במניעת תאונות רכבת היא עניין נחוץ, אבל הסכום, שני מיליארד שקל, לא נובע מדאגה לבטיחות הנוסעים, אלא מדאגה לשלום השרים והאחראים. כיוון שלתאונות רכבת יש הד ציבורי גדול יותר וכותרות מדממות יותר מתאונות דרכים רגילות, יושקע הכסף דווקא שם.

הוא הדין לגבי הרעיון למגן את כל בתי שדרות. כך גם בתרופות לסל הבריאות ובהשקעות למניעת הפסקות חשמל. סדר העדיפות לא נובע בהכרח מחשיבה קרת מזג, אלא מגודל הפונט של האותיות שמהן נמרחה הכותרת. השר והממונים קוראים ומזרזים את הטיפול בתרופות המפורסמות יותר, חברות יחצ"נות נשכרות כדי לקדם את התרופה "שלהן". תרופה לא מפורסמת לא קיימת.

יומיים אחרי ההחלטות השונות, כשאנחנו העיתונאים קצת איבדנו עניין, התקציבים נתקעים בצינורות הממשלתיים: פה הכסף לא עובר, שם אין מספיק פקידים במשרד הבריאות שישלימו את רישום התרופות הנחוצות והידועניות, הקסאמים נודדים למקום שבו אין מיגון, מכוניות מוסיפות להתנגש ואנשים ממשיכים למות באלמוניותם. ורק בשרים ובפקידים מתקיימת בשינוי קל הקללה מספר 'דברים': בבוקר תאמר מי ייתן מהדורת ערב, ובערב תאמר מי ייתן עיתון בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה...".

ומה דברים אלו אם לא "מינהל ציבורי" וחיבור לפוליטיקה וכלכלה?

פרופסור שוקי שמר ויעילות משרד הבריאות

פרופסור שוקי שמר אינו 'טלית שכולה תכלת'. הוא עצמו מככב, כמנכ"ל קופ"ח "מכבי שירותי בריאות" בחמש השנים האחרונות, בדוח מבקר המדינה שבו מפורטים "שורת מעשים בלתי תקינים שביצעו קופות החולים במטרה לגרוף כספים מקופת המדינה". אני יכול גם להעיד, מהיכרות אישית כחבר הקופה שהוא עומד בראשה, כי יש בהחלט מקום לתיקון ושיפור רמת השירות וההתייחסות ברמת השירות ללקוח.

אך כל זה אינו סיבה לא להקשיב לדבריו בקשר למשרד הבריאות בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך 16/6/2006 שכותרתה "קופון חולים" ונכתבה על-ידי שחר גינוסר.

בכתבה מתאר פרופסור שמר, בעיקר בהקשר למאבק המתוקשר על סל התרופות, את מה שמתרחש במשרד הבריאות (הוא עצמו היה המנכ"ל של המשרד בעבר). "משרד הבריאות ייתלה בעניינים בירוקרטים וייצור עיכוב ממושך שאין לו שום הצדקה. אני בא משם, מכיר את הרגולציה מבפנים ואני אלרגי למה שמיותר. זה עצוב, מפני שתוך יום אפשר לפתור הכול...".

מעבר לקשיים שמשרד הבריאות מערים בנושא תרופת ההרצפטין (לטיפול בסרטן השד), מספר שוקי שמר, כי "מאחורי מצוקת האישפוז, זו שהמערכת אוהבת כל-כך לנופף בה, מסתתר אינטרס כלכלי...". והוא ממשיך ואומר, כי "החלטות רבות של מנכ"ל המשרד מתקבלות תוך כדי ניגוד עניינים...". שמר טוען בעניין זה כי משרד הבריאות (או הבעלות על 11 בתי חולים - וזו מרכז הכנסתו) סובל מליקויים רבים ועל כך "המצב מחייב מהפכה שנראה שחלק מהאנשים חושש ממנה. הגיע הזמן שמערכת מסודרת של כלכלנים תבדוק את העלויות האמיתיות ותעשה סדר. צריך לצלול למים האלה ולקבוע מחירים אמיתיים (בהקשר לתמחור מיטות האשפוז - מ.ש.)".

דבריו של שוקי שמר אינם היחידים בנושא משרד הבריאות. סדרת כתבות מקיפות של כתב "הארץ" רן רזניק חושפות ליקויים רבים במשרד ובבתי החולים וכן אין סוף לדוחות מבקר המדינה על המערכת הרפואית. והאם גם כל זה אינו שייך, במידת-מה, לאופן הניהול של המערכות הצבוריות?

ישיבת "שובו בנים" ותקציבי המדינה

הכתבה הראשית במוסף "הארץ" מ - 16/6/2006 היא כתבתם של אמיר זוהר וגידי וייץ "נרקומנים של הדולר". הכתבה מתארת את הקשר ההדוק הקיים בין ישיבת "שובו בנים" הידועה בכך כי ראשה שיבח, בשעתו, את רצח יצחק רבין ז"ל וכי הישיבה הפכה ל"מרכז רוחני" של בכירי העבריינים בישראל.

"למרות כל ההסתות, למרות החקירות נגד משמרות הצניעות של הישיבה, למרות הקשרים הידועים עם העבריינים, המשיכה המדינה להעביר לישיבת 'שובו בנים' מיליוני שקלים מדי שנה..", כותבים זוהר ווייץ.

הם יודעים לספר כי הישיבה קיבלה בשנת 2002 הקצבה של יותר משלושה מיליון שקל ממשרד הדתות. בשנת 2003 קיבלה הישיבה, עפ"י הכתבה, 2.2 מיליון שקל; בשנת 2004 1.7 מיליון שקל ובשנת 2005 קיבלה 1.6 מיליון שקלים.

כיצד דבר זה קורה? מי שולט בעניינים? מי מחליט? כיצד מחליטים? מדוע הכנסת לא מפקחת על כך? איפה האוצר האימתני? היכן השקיפות? כל אלו הן שאלות שיש להפנות למערכת הפוליטית - אך כרוכות גם ב"תיאוריות של מינהל ציבורי".

לסיכום

אלו הן רק דוגמאות "שבועיות", ומבלי לנתח לעומק כל אחת מהסוגיות, ומבלי לנתח את הנסיבות הפנימיות בחברת הרכבת שהובילו לאסון הרכבת בשבוע שעבר ואת המשמעויות הנסתרות בנסיבות שהביאו לחריגות השכר, כפי שמשתקפות מדוח השכר של הממונה על השכר באוצר.

ומי משלם על השחיתות, חוסר היעילות, האבסורדים, המינהל הציבורי המיושן והבלתי תקין. הפוליטיזציה ההרסנית, הפוליטיקה המושחתת. רק אחד משלם על כך - אזרח המדינה, או מה שמכונה "משלם המסים".

אולם גם הוא וגם אנשים כמו אוהד מראני ופרופסור אקשטיין לא יעשו מאומה בנושא - זה קשה... זה בעייתי... אבל האמת היא שאין לאף אחד חשק לעסוק בנושא. הרבה יותר קל לעסוק במקרו-כלכלה ובניסוחים כלכליים, או להסתגר ולומר ש"אינני יכול להשפיע". הרבה יותר טוב, ל"קהילת הכלכלנים" בארץ לא להתעמת עם האוצר והממשל - הם חלק מהם והם "מחוברים" אליהם. הם צריכים אותם... כך אנו נראים!