לאחר מלחמת העולם השנייה, נלחמה אירופה בכל תופעה של גזענות ולאומנות שצצה בתחומה. באותן הזדמנויות, כמו שאירע בתחילת העשור, נראה היה שהטיפול עזר, אולם בשנים האחרונות שוב צץ לו הימין הקיצוני עם אותה רטוריקה מוכרת...
בבחירות שנערכו ב- 1999, זכתה מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של יורג היידר ב- 52 מושבים בפרלמנט בן 183 מושבים, והיתה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט וחברה בקואליציה. בממשלה שקמה לאחר מכן היו רבים מחבריה שרים. מפלגת החירות בהנהגתו של יורג היידר, הוכרה כמפלגה ימנית קיצונית ומנהיגה היידר התבטא לא פעם בעד קציני אס.אס אוסטריים.
התחזקותה של המפלגה הזו יצרה תגובת נגד קיצונית מצד מדינות אירופיות אחרות וכן מצד ישראל שהחזירה את שגרירה בשל כך. הבידוד עשה את שלו, ולבסוף נאלץ היידר לפרוש מתפקידיו הרשמיים ומפלגתו דעכה לאיטה.
ב- 2002, זכה ז'אן מרי לה פן, מנהיג הימין הקיצוני בצרפת במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות במדינה. נצחונו של לה פן שלח מאות אלפי צרפתים לרחובות להפגין נגדו ונגד מה שהוא מייצג לקראת הסיבוב השני בבחירות. נראה כי צרפת כולה, המפולגת פוליטית בד"כ, התאחדה בכדי למנוע מלה פן להיבחר. 82% הצביעו בעד ז'אק שיראק, אך יותר מכל - נגד לה פן.
באותה שנה התמודדה רשימה חדשה, רשימתו של פוליטיקאי בשם פים פורטיין, בבחירות בהולנד. פורטיין נרצח בידי פעיל זכויות בע"ח בהולנד (למרות שמאז התפתחו תיאוריות קונספירטיביות באשר לזהות רוצחיו של פורטיין). בבחירות קיבלה רשימתו 17% מקולות הבוחרים והיתה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי. שנה לאחר מכן שוב צעדו אזרחי הולנד לקלפיות בשל חוסר יציבות במערכת הפוליטית והפעם קיבלה הרשימה רק כ- 5.5% מהקולות ונראה היה כי היא דועכת.
אירועים אלה, בהם מנהיגי ימין קיצוני הצליחו בבחירות דמוקרטיות בשיעורים ניכרים יחסית, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, הדליקו נורות אדומות באירופה, והעלו זיכרונות לא נעימים ברחבי העולם. נאומיהם של היידר ולה פן, שני מנהיגים כריזמטיים שנהגו לעשות שימוש בטרמינולוגיה פופוליסטית, עוררו חשש בקרב רבים - הן בהנהגה, הן בתקשורת והן בציבור הכללי.
אולם דומה היה כי זוהי שירת הברבור של מנהיגים מהסוג הזה, מאחר שגם לה פן וגם היידר הראו סימנים של דעיכה פוליטית, וכך גם מפלגתו של פורטיין.
כיום נראה כי תהליך ההתחזקות של הימין הקיצוני באירופה לא היה אפיזודה חולפת וגל חדש מאיים להתפרץ שוב. ניתן למנות לכך מספר סיבות.
הטרור הבינלאומי וההגירה
מדינות אירופה סברו במשך שנים כי הן חסינות מפני גל הטרור העולמי. פיגועי ה- 11 בספטמבר, הגם שמשכו סימפטיה רבה כלפי ארה"ב בימים הראשונים, נראו כמשהו שקשור לאמריקנים באופן בלעדי, ופרשנים אירופיים רבים חשו כי באירופה זה לא יקרה.
הפיגועים בלונדון, מדריד ומוסקבה, אם למנות רק את הפיגועים הגדולים (לצד עשרות אירועים שנמנעו בינתיים בזכות עבודת מודיעין טובה), החלו לשנות את התפיסה בקרב האירופים. אצבע מאשימה החלה להיות מופנית כלפי המהגרים מאפריקה, טורקיה וממדינות ערביות, כגורם המרכזי לאיום הביטחוני. חוקי ההגירה במדינות רבות הוחמרו, אלימות השוטרים כנגד המהגרים החריפה ולעיתים אף הגיעה לכדי פיצוץ, כמו במהומות המהגרים בצרפת בנובמבר האחרון.
המצב הכלכלי
נושא זה קשור גם לעניין ההגירה - רוב מדינות אירופה חוות מיתון עמוק זה מספר שנים. תופעת לוואי של אותו מיתון היא העלייה באבטלה. עד כדי כך חמורים פני הדברים, שבשלוש מתוך ארבע המדינות הגדולות של האיחוד - גרמניה, צרפת ואיטליה - האבטלה היא דו ספרתית או מתקרבת לכך.
בקרב האוכלוסיה הצעירה המספרים אף מטפסים אל מעבר ל- 20% לעיתים, קרקע פורייה לחוסר שקט אזרחי ולצמיחת הקיצוניות. רבים מהמובטלים רואים במהגרים את הגורם לאבטלה שלהם, ואת המיסוי הגבוה המוטל עליהם ככזה הנובע ממדיניות ההגירה הנדיבה של ממשלתם.
התפשטות האיחוד
הגידול במספר מדינות האיחוד האירופי, בעיקר עם ההצטרפות לפני כשנתיים של עשר מדינות, רובן מהגוש הקומוניסטי לשעבר, אל חמש עשרה הוותיקות, עורר שדים רדומים באירופה. על-פי חוקי האיחוד, מדינה בעלת רמת הכנסה לנפש נמוכה מהממוצע באיחוד זכאית לסיוע כספי נרחב - מיליארדי אירו, רובם מכיסי משלמי המסים בגרמניה, צרפת ואיטליה, זרמו לפיתוח צ'כיה, הונגריה, סלובניה, סלובקיה ושאר המצטרפות החדשות.
צירופן של מדינות אלה, פתח פתח להגירת עבודה נרחבת יותר, למשל מפולין, שמעלה חשש להצפת שוק העבודה המקרטע ממילא. לצד החשש הכלכלי בקרב אזרחי האיחוד, עלה גם חשש תרבותי אותו חולקים גם אזרחים מהמדינות העניות יותר באיחוד האירופי.
במדינות רבות חוששים אזרחים בעלי נטייה לאומית (שלא לומר לאומנית), מהפגיעה במרקם החברתי במדינתם ומהפיכתו של עם הרוב למיעוט בסופו של התהליך. ביבשת שבה רוב המדינות הן מדינות לאום, פחדים מסוג זה מחזקים אף הם נטיות לאומניות בקרב האזרחים.
מעורבות בינלאומית
האיחוד האירופי, בדומה לארה"ב למשל, מעורב בסיוע למדינות רבות ברחבי העולם, בעיקר באפריקה ובמזה"ת. בקרב חלקים נרחבים בציבור במדינות האיחוד, נתפסת הנדיבות כמוגזמת לנוכח המצב הכלכלי הנוכחי באיחוד.
ישנם באירופה הסבורים כי הסיוע מטרתו לנקות את מצפונה של אירופה על התקופות האפלות בעברה, כמו בימי הקולוניאליזם, אולם הם טוענים כי עבר מספיק זמן מאז וכי אל לה לאירופה להמשיך ולעשות זאת.
ירידה בביטחון האישי
הפשיעה ברחובות מדינות האיחוד נמצאת במגמת עלייה. כתוצאה מהמצב הכלכלי ומהמתיחות הגזעית, נוצרים עימותים אלימים בשכונות רבות, חלקן שכונות שהמשטרה מדירה רגליה מהן.
מצב שכזה, קיימת תופעה של כנופיות רחוב, חלקן של אנשי הימין הקיצוני, המסתובבות במטרה "להשליט סדר". כנופיות דומות משתייכות למהגרים אפריקניים ולמהגרים ממדינות ערב, ולעיתים המאבק ביניהן בלתי נמנע.
תיקו בין הימין והשמאל
כפי שראינו בשנה האחרונה באיטליה, הונגריה, צ'כיה, גרמניה וסלובקיה, וכפי שמסתמן גם בשבדיה בבחירות שייערכו בספטמבר, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים לא מצליחים לייצר פער סביר שיאפשר להם להקים ממשלת רוב.
מציאות זו יוצרת אי ודאות בקרב הציבור באירופה לנוכח הקיפאון הפוליטי ודוחפת את האזרחים לחיפוש אחר פתרונות קיצוניים, הן בשמאל הרדיקלי והן בימין הרדיקלי.
מי הן המפלגות בקרב הימין הקיצוני המציגות מגמה של התחזקות?
מפלגת אטאק בבולגריה, שכבר נזכרה באתר זה בעבר, זכתה ביוני 2005 ב- 9% מהקולות והמושבים. בכדי לסבר את האוזן, מדובר במפלגה שקמה חודשיים לפני הבחירות והשיגה הישג השקול ל- 11 מנדטים בכנסת בישראל.
הקמפיין של אטאק היה גזעני, ומנהיגה וולן סידרוב הוא אנטישמי ומכחיש שואה ידוע שלא מסתיר את דעותיו. בנוסף, הוא מביע דעות גזעניות כנגד המיעוט הטורקי הגדול בבולגריה, הנאמד בכמעט עשירית מהאוכלוסיה.
המפלגה הלאומית בסלובקיה מציגה אף היא טון גזעני ביותר - היא רואה במיעוט ההונגרי סכנה לזהות הסלובקית, לא מעט בשל הניסיון בהונגריה להעביר חוק המאפשר להונגרים החיים בחו"ל להשתתף בבחירות בהונגריה. בבחירות שנערכו ביוני האחרון בסלובקיה, הפתיעה המפלגה, שבעבר לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, כשזכתה בכמעט 12% מקולות הבוחרים וב- 13% מהמושבים בפרלמנט. בכך, הפכה המפלגה לשלישית בגודלה בסלובקיה.
בדנמרק, חולשת מפלגת העם הדנית על 13.4% מהמושבים בפרלמנט, וגם היא השלישית בגודלה. הבחירות האחרונות נערכו בפברואר 2005, אולם מאז, בשל פרשת הקריקטורות של נביא האיסלאם מוחמד, שראשיתה בפרסומן בעיתון דני וסופה בהתפרצות אלימה ברחבי העולם המוסלמי, התחזקה מפלגה זו אף יותר. במצעה של מפלגת העם הדנית מופיעים סעיפים כנגד ההגירה, כנגד הפגיעה בריבונותה של דנמרק כחברה באיחוד האירופי וכן כנגד חברה רב תרבותית.
בשבדיה קיים חשש כי בבחירות הקרובות בספטמבר תיכנס לפרלמנט מפלגת ימין קיצוני לראשונה ב- 15 שנה. פרשת הקריקטורות בדנמרק חיזקה את הימין הקיצוני בשבדיה שהפגין סולידאריות עם העיתון הדני ותמך בהתעקשותו לפרסם את הקריקטורות. בתגובה לחרם שהוכרז על מוצרים דניים בארצות ערב, קראו אנשי הימין הקיצוני לרכוש רק מוצרים דניים. נכון לכתיבת שורות אלה, מפלגות הימין הקיצוני אינן מתרוממות בסקרים, אך הן עשויות להוות את הפתעת הבחירות.
ברומניה, מפלגה ששמה "רומניה הגדולה" בהנהגתו של ואדים טיודור ובסיועו של האסטרטג הפוליטי אייל ארד וחבר מפלגה יהודי בשם נתי מאיר, זכתה ב- 2004 בבחירות הכלליות בהישג של 13.5%-13% מהמושבים בשני בתי הפרלמנט. טיודור עצמו קיבל 12.5% מהקולות במרוץ לנשיאות והגיע שלישי.
כיום, המפלגה היא השלישית בגודלה בפרלמנט. במצע שלה ובנאומיו של טיודור ניתן למצוא רטוריקה אנטישמית כולל הכחשת שואה, אנטי הונגרית, רטוריקה גזענית כלפי צוענים, הומופוביה וכן שאיפות התפשטות אל עבר מדינות אחרות בהן חיה אוכלוסיה רומנית כמו הונגריה ("אירידנטה"). נתי מאיר אגב, שטען כי טיודור נטש את הרטוריקה הגזענית, התפטר לאחר שגילה כי היתה זו הצגה לצורך הקמפיין.
בבלגיה התקיימה במשך שנים מפלגה בשם "הבלוק הפלמי". בבחירות 2003 היא אף זכתה בקרוב ל- 12% מהקולות, חרף הרטוריקה הגזענית כנגד המהגרים והואלונים (דוברי הצרפתית בבלגיה), וכן רטוריקה אנטישמית שכללה גם הכחשת שואה. בית המשפט העליון בבלגיה הורה לפרק את המפלגה ובמקומה קמה מפלגה חדשה, "האינטרס הפלמי" שמה, שהצניעה את תפיסותיה הגזעניות אך שומרת עדיין על קו ימני קיצוני ועל לאומנות פלמית בבלגיה.
הסקרים לקראת הבחירות המוניציפאליות שייערכו בבלגיה באוקטובר מראים כי המפלגה החדשה מובילה באזורים הפלמים (60% מאוכלוסיית בלגיה) ושומרת על תמיכה של 35-25 אחוזים מהאוכלוסיה המתורגמים ל- 20-15 אחוזים מכלל אוכלוסיית בלגיה. המדובר בחזרה הגנראלית לקראת הבחירות הכלליות שייערכו בבלגיה ביוני בשנה הבאה.
אין מדובר במקרים בודדים
מפלגות הימין הקיצוני זוכות להישגים גם ברוסיה, פולין, צרפת, אוסטריה, קרואטיה והולנד ונראה כי הפעם לא מדובר במקרים בודדים. כיום, במדינות רבות באירופה, חלקו של הימין הקיצוני והגזעני במערכת הפוליטית עומד על 15%-10%, במציאות בה מתקיים תיקו פוליטי ברוב אירופה. האפשרויות העומדות בפני ממשלות בסיטואציה כזו הן להקים קואליציה עם הימין הקיצוני, להקים ממשלת אחדות עם השמאל או ללכת לבחירות חדשות.
בכל אחד מהמקרים, מדובר בפגיעה אנושה ביציבות הפוליטית במדינה. אי יציבות גוררת עלייה בתדירות הבחירות וכך עולים לשלטון מנהיגים כריזמטיים ופופוליסטיים (מהימין הקיצוני ואף מהשמאל הקיצוני) שמבטיחים לעשות סדר. הימין, כדרכו, מספק מענה לחששות המקננים בקרב אירופים רבים בשל אובדן הביטחון האישי והכלכלי ובשל הפגיעה בזהות התרבותית שהחריפה בשנים האחרונות.
התנאים המתקיימים באירופה כיום אינם דומים אומנם למציאות שהתקיימה ביבשת זו בשנות ה- 20 וה-30, מציאות אשר הצמיחה את הנאציזם והפאשיזם, אולם מתקיימים תהליכים חברתיים שעשויים לדרדר את אירופה לאותה מציאות נשכחת. אין מדובר במפלגות קיקיוניות אלא במפלגות מאורגנות היטב עם אלפי חברים ופעילים ותמיכה ציבורית מקיפה.
בכדי לסבר את האוזן- נניח שהיתה נמצאת בכנסת מפלגה המתבססת על מצע גזעני ועל פגיעה במיעוטים שהיתה בעלת 12-20 מנדטים והשלישית בגודלה? זהו המצב כיום בדנמרק, סלובקיה, בולגריה ומדינות אחרות.
ההיסטוריה היא שתשפוט את טיפולה של אירופה בהתחזקות הימין, בתקווה שהפיקה את לקחיה מהעבר.
רק, לכאורה, לפי שעה
