העורף שאני מדבר עליו כולל מספר חוליות. מתחיל במשרד ראש הממשלה, נמשך בפיקוד העורף, במרכז הרשויות המקומיות, וברשויות המקומיות בעצמן. כל אחת מהחוליות הללו התנהגה ברמה נמוכה מהנדרש, ובתגובה איטית למתרחש.
הדעת נותנת כי כאשר מתחילים קרבות, וישובים וערים מופגזים בצפון ללא יכולת הגנה, פרט להצטנפות בחדרי ביטחון, מקלטים וחדרי מדרגות ותקווה לניסים, כאן צריכה להיכנס עוצמתו של הממשל המרכזי באמצעות ארגון, תקציבים ומנהיגות.
זה לא קרה. משרד ראש הממשלה לא הקים מטה חירום אזרחי עם סניפים פעילים יחד עם פיקוד העורף בכל עיר וישוב גדול בצפון. ישנן כל מיני הצהרות מתל אביב וירושלים השלוות על הכבוד שהעם רוחש לעורף. אבל הכבוד לא נתמך בשום פעילות בשטח. אומנם היו ביקורים מתוקשרים. אומנם יחידות מס רכוש פועלות בכל בית ורכוש שנפגע. אך המבחן האמיתי, כמו בכל בית עסק וחברת ביטוח, הוא לא בבואם ובנאומיהם אלא בפיתרון הבעיות המהיר ובעיתוי התשלום לכל הנפגעים תוך שבוע. וזה לא קורה.
עבור החלק הציני של המצב שמעתי לתמהוני בתקשורת נציגים מהגליל שמספרים כי טרם קיבלו את הפיצוי עבור מצב החירום הקודם לפני מספר שנים. בערים בצפון המופצץ אין גם נציגות של פיקוד העורף ונציגי הממשל מירושלים, בעלי סמכויות להעברה מהירה של מקדמות ותקציבים על-מנת לפתור בעיות שוטפות תוך שעות. במלחמה צריך לקבל החלטות בזמן קצר. אין לנו זמן להקים ועדה. לנהל דיונים. ולקבל מענה בעוד שנה, אם בכלל.
מרכז השלטון המקומי - יחד עם פיקוד העורף - אינו מסייע לראשי ערים איטיים להיערך ולתחזק את צוותי החירום שלהם. וישנם ראשי ערים וישובים שרמת הארגון שלהם בנושא חירום היא, בלשון המעטה, מתחת לכל ביקורת. כך למשל סביר להניח שבחלק ניכר מהרשויות המקומיות אין מיפוי של כל המקלטים בתחומיהן, כולל תכולת נוכחות, וכולל יכולת לפתוח את המקלטים באמצעות מפתחות המצויות ברשות - תוך שעות. אזרחים דיווחו על מקלטים נעולים ממספר רשויות. דוגמא צפת. התשובה לאזרח המתלונן היתה: פרוץ את המנעול.
ישנן גם רשויות גדולות. דוגמא חיפה, שאזרחים בה מדווחים לכתבי הטלוויזיה כי כאשר הם פונים אל מוקד 107 בעיריה ומבקשים תיקון של צינור דולף או שירותים לא תקינים, הם נענים שזהו מקלט פרטי ולא עירוני. אינני מדבר על התופעה שבמטות החירום אין לעיתים קרובות אנשים דוברי רוסית, ערבית, יידיש, אמהרית, שהיא שפתם של חלק מהמצויים במקלט. וכי לא ידוע שאנו מדינת עלייה?!
כאשר אנשים שוהים במקלטים, שברוב ימות השנה משמשים לאחסון או סתם סגורים, מן הראוי לארגן צוותי תחזוקה ברשות המקומית שתוך 72 שעות יעברו בכל המקלטים ויסדירו כל תקלה שתימצא בהם: חיטוי, ניקוי, סילוק גרוטאות המקטינות את גודל המקלט, בדיקת תקינות של אינסטלציה ושירותים, תאורה, כולל תאורת חירום למקרה של הפסקות חשמל. וכעבור 72 שעות ישובו שנית לאותם המקלטים לתחזוקה שוטפת, או כדי לוודא שהכל תקין. זה לא נעשה. כתבי החדשות מדווחים כי בשטח מצויים מקלטים "שאינם ראויים למגורי אדם".
כאשר עיר, או ישוב, מצויים תקופה ממושכת בשהות במקלטים, נוצרות בעיות שקשורות במזון, כסף לצריכה שוטפת, מוצרים הכרחיים, תרופות וכו'. ישנם אנשים שעושים זאת בתושייה עצמית, וישנם שצריכים לקבל סיוע. בעיקר הדור הקשיש והמוגבל. מישהו ברשות צריך לדווח לכל תושבי העיר היכן ניתן לקנות ומתי: תרופות, מזון, מוצרים. הוא גם חייב לוודא שחלק ממספקי השירותים פתוחים ושאספקה מגיעה אליהם.
תהליך ארגוני זה צריך להתבסס על שילוב בין צרכי כל רשות מקומית לבין פיקוד העורף שמאבטח וסניפי השלטון המרכזי הנפתחים בעת חירום בכל עיר וישוב גדול, ומוודאים שכל האמצעים הללו פתוחים ומספקים את השירות הנדרש, בהתאם למצב החירום. להמחשה, ישנם אנשים שאינם יודעים היכן לרכוש תרופות. ישנם אנשים שלמרות הבטחות הבנקים והוראת בנק ישראל מוצאים כספומטים ריקים וסניפי בנק שמסבירים כי תנאי חריגות האשראי מונעים מהם לאפשר ללקוח נצרך עקב המצב לקבל מסגרת זמנית. אין מסגרת. אין כסף בכספומט - גם אם יש בו מזומנים.
רק לאחר 10 ימי קרבות ועורף במקלטים, החל משרד הרווחה לחלק ארוחות ומוצרים לתינוקות וגם זאת במימון חלקי של עמותות מתנדבים. הכל באיחור.
ואני מזכיר את התופעה של עובדי המתנסים בקריית שמונה, שכמה מוזר, טרם קיבלו את משכורתם במשך 4 חודשים, עד השבוע שחלף. עובדי המתנסים שאמורים לסייע במצב החירום לתושבי העיר ולילדיהם במקלטים. משונה.
ואני מזכיר את התופעה של הקשישים בערים שלפתע חדלו להגיע אליהם העובדים שסייעו להם בפעולות יסוד: להתלבש, להתרחץ בדירתם, לאכול. חלק מעובדים אלה עזבו. נמלטו. מי דואג למוגבלים שנותרו? רק הרשות המקומית.
הכי משונה היה לשמוע הערב את הראיון עם ראש עיריית נהריה, שבמשפט הראשון אמר שהכל בשליטה אך לאחר מכן ציין את גורמי הממשלה שאינם מסייעים לו בפריטים נחוצים במקלטים ואת התרומות שהוא מקבל מעיר אחרת.
המסקנה הצינית היא שהמשפט השבלוני כי העורף אמיץ ומחזיק מעמד, מסתמך בפועל על כך שבחלק ניכר מהזמן העורף נאלץ לסייע לעצמו: עוזב את העיר, מתנדב לעזור לאחרים, היכן שהרשות לא מסייעת, ומקטר. שאלו את תושבי העיר ויענו לכם על השהות במקלטים "הפרטיים", על הדוחק והצפיפות, ועל חדרי המדרגות ועל התפילות שהם נושאים. את קיץ 2006 - לא נשכח.
