ג'נין. והפעם לא רק במילים, מוגשת לצופה הישראלי לראשונה כדי להכיר, לתור, לא למטרת טיול, אלא להכרת נפש תושביה, האוכלוסיה האחרת - זו שמרביתה אינה מעורבת בטרור, שיננו בפנינו לא אחת גורמי הביטחון בישראל, היא הנפגעת העיקרית.
העדויות הן קשות, בעיקר לישראלי שלא ידע, יהודי שסבל, זקן שנרמס בכוח הכבוד ונער/ה שבקרוב מתגייס/ת. האזרח הניזון מפרשנות החדשות, אינו יודע בפועל מהו הרס או דיכוי. המונחים מטעים לעיתים, וכאן ניתנת לראשונה הזכות לראות ולשפוט.
הדבר שהפתיע (אותי) בעיקר זו שלוות הנפש, במידה מסוימת, של הדוברים. הם לא אמרו את הדברים בכעס, לא הזכירו נקמה (למעט ילדה אחת), לעיתים בחיוך, סבר פנים ואף - בהומור משהו.
עם זאת יש לציין, הסרט הוא אמנם דוקומנטרי, אך יש חיתוכים מניפולטיביים. בכרי מתנער מהאשמות שהסרט הוא מניפולטיבי ומתכוון להציג את הסרט בפסטיבלים ברחבי העולם. הסרט כבר זכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטים בתוניס.
בסרט "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי - הגרסה הפלשתינית לחיים במחנה הפליטים, המסר מועבר על-ידי ילדים, זקן בפיג'מה, אב לשלושה, אסיר לשעבר בכלא הישראלי, אשה בהריון ואילם - הוא פותח את הסרט.
ג'נין, ג'נין
הוא רץ, והמוזיקה אחריו, צלילי הדרבוקה משתלבים בקולות הירי והוא ממשיך לרוץ. נסער, מצביע על פה ושם, הבית שנהרס והתמונות הזרוקות. הוא ממשיך לרוץ דרך סימטאות ושבילים, מראה את הפיגומים, הבתים שנהרסו, הקירות שהתמוטטו... לבסוף, מצביע על עצמו...במצח - הוא מת.
הדמעות: דמעות של זקן, בעל פנים קמוטות, לבוש בפיג'מה ופצוע בידו, הוא מספר איך נורה על-ידי חייל צה"ל: "בשעה 12 הכריזו במיקרופונים על כולם לצאת מהבתים. יצאתי גם אני, בזמן שהלכתי עברתי על-יד חייל, הוא ירה ביד שלי. נפלתי. כאב לי. לא יכולתי לקום. החייל צעק לי קום, לך. אמרתי לו, איך אקום? הוא ירה ברגלי".
הדמעות: "מאז שהייתי בן 7 עומד חייל ישראלי מול העיניים שלי. מה קרה? מה רוצים מאיתנו? העולם התפתח, יש את הירח, שילכו לכבוש שם. תראה מה קרה כאן, לא נשאר כלום, רק מסוקי ריסוס ונשק גרעיני עוד לא הגיעו. גורל עלוב ליפול בידיים של אלה", אומר אסיר לשעבר אב לשניים.
פיצוץ עז והבניין מתנפץ לרסיסים, ערימת אבנים לא מוגדרת נותרת. "כאן היה עץ תאנה, כאן היו עצי זית וכאן מספר עצי דקל. זה היה הבית של אבי וסבי, ועכשיו, איפה אני?", אומר אחד התושבים. המצלמה לוכדת אדם עב כרס, שוכב פרקדן במזרון, מסביבו חורבה והרי אבנים. בהסתכלות סביב נלכד עוד אדם בתנוחה דומה, מעשן סיגריה. אנשים אחרים יושבים בבניינים ללא קירות, חורים גדולים פרוצים.
"מאיפה אתה?", שואל הבמאי (בכרי), "מחיפה, משהו לא בסדר עם זה?", עונה גבר מבוגר כבן 60. "תסתכל פה, מה קרה כל מה שעשינו, בנינו בתים, הולדנו ילדים, הכל הלך בשעה. אבל לא נורא, יש לנו צעירים והם יבנו ויקימו", הוסיף המבוגר.
"נכון שאיבדנו, אך ישראל הפסידה יותר. תראה, הילד שלי בן 8.5 יודע להבדיל בין כדור 300 ו-500, M-16, קלצ'ניקוב וארטילריה. פחדנו שיהיו להם טראומות, אבל אין. הם יודעים מה קורה. לך תשאל את כל הילדים כאן מה הם מרגישים. תשמע אותם, יצאנו מנצחים", אמר אב לשלושה ילדים.
"כל מה שאיבדנו, לא שווה כלום", ממשיך האב, "נשים איבדנו - נתחתן, ילדים איבדנו - נוליד, בתים נפלו - נקים. אבל ההרגשה, ההרגשה לעולם לא תיעלם". ניסה האב להסתיר את הדמעות, אך אלו זלגו מעצמם. "היה לי חלום, לעשות איתם שלום, אבל אתה כאן, ואתה מרגיש לבד, ואין מי שיעזור לך, אפילו מדינות ערב לא עוזרות. מישהו בעולם יודע עלינו? אף אחד", הוסיף בעצב.
הילדים: ילדה כבת 12, רהוטה בדיבורה, עצובה מחד ומרירה מאידך. דמעות לא זלגו לה, אך בגילה, כך היא אומרת, אין לה למה לחיות, "הרסו לי חלומות ותקוות". דמות זו נשנית מספר פעמים במהלך הסרט. היא היחידה שמדברת בשקט על השנאה לראש הממשלה, אריאל שרון, על המכרים שאיבדה ועל גופות המתים שראתה:
"אני לא פוחדת מאנשים כאלה, הם מוגי לב, כמו עכברים. יש להם טנקים ונשק והם מסתתרים בין הטנקים בפחד מאיתנו, האזרחים. הפחד שלהם לא טבעי, הוא שגעון. אנחנו לא מפחדים מהם, שיורידו עלינו תחמושת כמו מים, אבל הרגליים שלהם כושלות, הידיים שלהם רפות. אחרי שהרסו את כל חלומותי ותקוותי, אין לי חיים".
"כששמעתי ששרון מגיע לכאן, רציתי...רציתי... רציתי לעשות בו שפטים". "האם את יכולה על שרון, הוא חזק וגדול ממך?", שאל אותה הבמאי, "אני יכולה על שרון כי הרצון והרגש שלי גדול משלו. לי אין חיים ראיתי הכל, אבל אם יהודי היה בא לפה לשניה אחת, היה מוותר על הכל, גם על ירושלים", אמרה.
קבוצת ילדים, מנסה לשעשע עצמה, בין גרמי האבנים הם מוצאים אלונקה ונושאים ילד קטן. הילד נופל ומנגב את פניו. הוא עוזב את הקבוצה והולך... המצלמה עוקבת אחריו... "היכן אביך?" שואל הבמאי, הילד מצביע על קבר אביו, ועונה: "בגן עדן".
שתי ילדות בנות 11 נשאלו מה היו עושות אם היו נותנים להן מיליון דינר. אחת מהן עונה: "הייתי נותנת אותם לטיפול בפצועים, שיקנו דם ויבנו את המחנה". חברתה: "גם אני הייתי נותנת את הכסף לסעד, שיתנו אותם לאנשים וישכרו בתים עד שיבנו את המחנה מחדש שיהיה כמו קודם, רק יפה יותר. אם הייתי גדולה והיה לי דם חזק, הייתי נותנת אותו לפצועים". "אין לך דם?", שואל אותה הבמאי. הן מצחקקות. "יש לי", היא עונה, "אבל לא הרבה".
ירי, צחוק מתגלגל של ילדים, בניין מתנפץ, המוזיקה של סברין, חיילים, תינוק בוכה, טנקים, צעקות, הריסות, גופות, מחסום, קטעי שירה של דרוויש, פצצות, פצועים, אירגוני טרור, מוסר יהודי, אזרחים, נקמה - ג'נין.
הסרט מסתיים בפארודיה של מוכר נעליים בעיר ג'נין, שבעזרת כפכף מטלפן אל מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן ונשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בבקשה לעזרה. "אין לך כיצד להגיע אתה אומר, אהה.. אין בעיה נשלח לך משהו, יש לנו כאן משחטות, חלקי מטוסים, מסוקים, מה שתבחר..."
ובסוף הסרט נותרת תחושת ריקנות, מי אני? מה אני? האם גם ממני נעתקה הזהות? האם נעשיתי כמוהם ללא רגשות או תחושות, רק חי מפחדים, יצרים ושנאות. ולמה זה קורה לנו, מתי זה כבר יסתיים ומי יעזור לנו כדי שביחד נישאר...
הצד הישראלי
ערב מבצע חומת מגן היתה קיימת בג'נין, ובפרט במחנה הפליטים שבפאתיה, תשתית רחבה של אירגוני טרור ששיתפו פעולה ביניהם ביצוא פיגועי הרג והתאבדות לישראל.
פעילי אירגוני הטרור הפכו את מחנה הפליטים בג'נין למבצרם ועשו שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית המקומית. כך הם פעלו מתוך בתים מאוכלסים מתוך הבנה ותקווה, שהדבר יעקר את תגובת צה"ל ופגיעות קשות באזרחים יובילו לנזק תדמיתי ולחץ מדיני בינלאומי על ישראל.
על-פי דיווח עיתונאי שהו במחנה הפליטים בג'נין 1,500 אזרחים במהלך הלחימה ולא התפנו. המחבלים הפעילו מטעני חבלה שפיצוצם הביא להרס בתים ורכוש אזרחים. ת'אבת מרדאוי, מבכירי הג'יהאד האיסלמי בג'נין, הודה בחקירתו, כי במהלך הקרב עם חיילי צה"ל בג'נין עשה שימוש בפיצוץ בלוני גז ובכך גרם להרס בתים בהם התגוררו אזרחים.
בדוח של תנועת הפתח במחנה הפליטים בג'נין שהופנה למרוואן ברגותי (25.9.2001), מכונה ג'נין "בירת המתאבדים" - (עצמאת אל-אסתשהאדיין). הלוחמים שבה, כך נכתב, לא מפחדים מדבר ונכונים להקרבה בכל האמצעים.
מ"בירת המתאבדים" יצאו כ-82 פיגועי התאבדות. פעולות הטרור בוצעו על-ידי אירגון הג'יהאד האיסלמי, הפתח והחמאס. הפיגועים גרמו לעשרות רבים של הרוגים ולמאות פצועים בקרב אזרחי ישראל. כאמור, אין בסרט ולו איזכור אחד על המפגעים שיצאו מג'נין.
ראוי לציין, הדברים שנכתבו אינם באים להצדיק או לגנות פעולה זו או אחרת של ישראל. נשמעו במהלך הסרט גם עדויות של ישראלים וחיילים לשעבר שמספר חיילים אכן התעללו באזרחים (גנבו כסף, "הטילו מימיהם" בסירים שנועדו לשתיה, דרשו מאזרחים לעמוד עירומים במחסומים מול בני משפחתם ועוד).
קשה מאד להילחם ברמה מוסרית, הומאנית, אבל אין כמו כבוד של אדם, זה ישאר לו גם לאחר שיאבד את כל רכושו. לרמוס כבוד של משהו - זה הגבול הדק שבין מלחמה לשם הגנה ומלחמה לשם התעללות - ולשם איננו מעוניינים להגיע.
שיר לחיילים/ צור ארליך
הטבחים
נותרנו בשטח, גופים עשנים.
י"ג ועוד עשרה.
אנחנו כ"ג נופלי ג'נין,
כ"ג עולי בסערה.
מקני מסגדים נורו יריות.
מאמבולנס אש ודם.
לחמנו בהם, הפראים מחיות,
כאילו היו בני אדם.
בקרב הרותח עם בני מוותסטן
נשמרנו לבל נאשם.
שמרנו נפשנו מתן ומטען,
אך קודם שמרנו נפשם.
אנחנו כ"ג נופלי ג'נין.
נדמו אימה ותף.
בערב שכבנו ובני התנים
נסו את גופינו לחטף.
בערב שכבנו בלי שיר ובלי שבח.
נותרנו לעד ישנים.
ואז נאמר: בצענו טבח.
דיננו נגזר: אשמים.
אנחנו שחטנו. אנחנו טבחנו.
ואיש באשמה לא כפר.
איך נערער על הדין, אנחנו
שפינו נסתם בעפר?
אנחנו שלחנו לקרב ילדים.
אנחנו שספנו גרונות.
אנחנו חינכנו פרחי מתאבדים.
ואין לנו פה לענות.
וגזר ההסיטוריה נחתם.
אנחנו טבחנו. עובדה.
והם, שנפלנו תחתם,
רשמו להם עוד נקודה.
נותרנו בשטח, גופים עשנים.
דממנו לבד בזירה.
אנחנו כ"ג טובחי ג'נין.
כ"ג חוטפי הסטירה.
יהי זכרם ברוך
שמות קשורים
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
