עייפות עירנית

מרגע שנדרש להחלטות מכריעות ולניהול מערכה צבאית (גם אם מוגבלת) התמלאו דברי רה"מ אולמרט פירכות וסתירות גלויות, מהן עולה כי יכולת קבלת ההחלטות שלו פגומה והוא חסר כשירות לעמוד בראש המערכה. במה שיבוא להלן לא תיבחן עצם ההחלטה לצאת לקרב, שהיא בתחום סמכותו של רוה"מ והתקבלה באהדה ותמיכה ציבורית גורפת, אלא רק האופן שבו התבטאויותיו ומעשיו מזיקים למאמץ המלחמתי ומעידים על כישלונו המוחלט בתפישת וניהול המערכה.

לא ייסקרו כאן גם מאפייניה השגיאות הרבות שבאופי הפעילות הצבאית, עליה אחראים ישירות גם שר-הביטחון והרמטכ"ל. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן יצוין רק העיקר מבלי להיכנס לפרטים: ברור לכל בר-דעת, ללא קשר להשכלתו הצבאית, כי לו היו פועלים מלכתחילה כל הכוחות המופעלים היום, בזמן שבו חיזבאללה עוד היה מופתע ופחות דרוך וערוך, והיו מותקפות בשום-שכל ובכוח רב הנקודות האסטרטגיות שממילא נלחמים עליהן היום, המערכה היתה נושאת אופי אחר לגמרי. על ההיסוס וה"הדרגתיות" של המלחמה - מושג שאיננו קיים בתורת הלחימה של צבא כלשהו - שבתחילה כללה בעיקר הפצצת אינספור מטרות לא-צבאיות בביירות, שילמנו ונמשיך לשלם מחיר יקר.

• גישה כללית

אולמרט, שטען שתהליך ההינתקות יהפוך את המזה"ת ל"גן-עדן על פני אדמות", קובע עכשיו באותה פסקנות כי דווקא הקרב הנוכחי "עתיד להטביע את חותמו על המזרח התיכון לשנים רבות". לפני ההינתקות אמר: "עייפנו מלהילחם. עייפנו מלהיות גיבורים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהכות את אויבינו". וכעת: "נחצוב את עוצמותינו הפנימיות ונגלה נחישות... נחפש כל מתחם, נפגע בכל טרוריסט... נהרוס כל תשתית טרור, בכל מקום". אולמרט אכן משנה את המזה"ת; על-פי התרשמות רוב הערבים, בעקבות שני המהלכים העיקריים שיזם, קרי, ההינתקות והמערכה הכושלת בלבנון, שעון החול של הציונות - כפי שהתבטא איש צבא בכיר אצלנו - התהפך. בקרוב, כך הם מקווים ומתכננים, אכן יהפוך מבחינתם המזה"ת לגן עדן עלי אדמות, דהיינו, יודנריין.

אולמרט מדבר על "תעצומות נפש" שגייס, אלא שהללו הן כנראה רק התרעננות רגעית בין התנומות, שכן הוא לא הפנים את דברי עצמו, כי "היו כאלה שפירשו את רצוננו בשלום לנו ולשכנותינו כאות לריפיון", ובתשעה באב, במהלך סערת הקרב, הודיע לתקשורת הזרה כי ניצחון בלבנון "ייצור מומנטום" לתוכנית ההתכנסות. לנוכח הסערה הציבורית שחולל חזר בו מיד, כשהוא נזכר לפתע ש"בימים אלה... יש לשמור על אחדות מלאה של צבא ועורף כדי להצליח במלחמה הקשה".

• מטרות המלחמה

קשה להבין מה לדעת אולמרט יחשב ל"הצלחה" במלחמה, וככל שמתבררים ממדי הכישלון, הוא מנמיך ציפיות. בתחילה הבטיח יותר מפעם אחת ש"לעולם יותר לא יוכלו לאיים על העם הזה שיירו עליו טילים", ונאם כי צה"ל לא יפסיק "עד שלא תהיה ודאות שאין איום בירי על ישראל". ואז, מעט אח"כ, בישר, כי "מהיום הראשון, לא הבטחנו לעם ישראל שבתום המערכה הזו לא יהיו בכלל טילים בטווח הירי של מדינת ישראל", ואף מכך הפחית כשהודיע לאחר כמה ימים שמטרת המבצע היא רק "לצמצם את היכולת של החיזבאללה לירות קטיושות".

על פרישת כוח בינלאומי בדרום לבנון אמר בתחילה, כי "זו כותרת טובה, אבל הניסיון שלנו מראה שלא עומד מאחורי זה כלום". כיום, בניגוד לעמדתו הראשונית, הוא מעודד את ארה"ב להעביר החלטה באו"ם הכוללת בדיוק כוח בינלאומי שכזה. מאז כבר הספיק לעשות צעד נוסף ולהודיע שאפילו הצעת ממשלת לבנון לפרוס את כוחותיה שלה - שיעים ברובם ומנוהלים ע"י רמטכ"ל הנשמע לסוריה - היא "מעניינת" ויש לבחון אותה.

• "הישגים מרשימים"

מעט אחרי שהחל במבצע בישר אולמרט שהוא קרוב להכרעה: "המבנה של חיזבאללה נהרס לגמרי בעקבות פעולות צה"ל", אמר לתקשורת הזרה, והוסיף לתקשורת הישראלית שהארגון "ספג מכה קשה וייקח לו זמן רב להשתקם ממנה, אם בכלל", ולקצינים סיפר שלמבצע "הישגים מרשימים מאין כמוהם, אולי חסרי תקדים". יום לאחר הדברים נורו רקטות במספר שיא, ביום שלאחריו נהרגו שנים-עשר, ביום שאחרי טוּוחה חדרה ונהרגו חמישה, וכמה ימים אח"כ הגיע אחד ימי הקרב הקשים ביותר עם חמישה-עשר נופלים.

• אמצעים

בפרק הראשון של הלחימה הודיע אולמרט שלא יגוייסו אוגדות מילואים, כדי שסוריה לא תחוש מאוימת. לא חלפו שעות מספר, והקבינט בראשותו אישר גיוס שלוש אוגדות. אך הפארסה הגדולה יותר היא כמובן הפסקת האש. לאחר ההפצצה בכפר כנא בישר רה"מ בנחישות כי הפעולה תימשך כמתוכנן. יום אחר-כך הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שישראל מפסיקה את ההפצצות ל- 48 שעות. רה"מ, בספין מיידי, התגאה בכך שבכלל מדובר ביוזמתו שלו ולא בהיענות לדרישה אמריקנית. אלא שלנוכח הביקורת הקשה למעשה השגוי והמזיק שוב זיגזג ואמר בנחרצות, תוך כדי שהפסקת האש בעיצומה: "הלחימה נמשכת. אין הפסקת אש".

• הליטני

לאחר שאמר אולמרט לכוחות הביטחון "אל תפסיקו, תמשיכו הלאה, תכו בהם, תרחיקו את האיום", התנגד לכניסה עד הליטני, מהלך שאושר מלכתחילה ע"י האמריקנים. כנראה כדי לרצות את דעת הקהל דווח כבר לפני יותר משבוע - תוך הטעיית הציבור - כי הממשלה אישרה כיבוש עד הליטני. למעשה רק כעת אושר המהלך. אלא שעכשיו, בשל האיחור הגדול - וכפי שטוען הצבא, במחיר יקר ללוחמים בשטח - האמריקנים כבר אינם מגבים את המהלך, שהגיע מבחינתם חודש מאוחר מדי, והממשלה בבעיה קשה. אך האם לא ידע אולמרט שהגיבוי האמריקני התפוגג? דווח כי במהלך ישיבת הממשלה האחרונה נפנה רה"מ לשיחה ארוכה עם קונדוליזה רייס; האם אפשר להאמין שלא התברר לו בשיחה זו שהאמריקנים שינו עמדה, אך הוא בכל-זאת לא עדכן את השרים, ונתן להם להעביר החלטה שהוא מנסה לטרפד מראשיתה? לא נדע. ספין רודף ספין.

• העורף והמילואים: מלחמה או מה?

כאן אולי המחדל ומצג השווא הגדול ביותר של המבצע בצפון. מצד אחד מדברים אולמרט וממשלתו על "מלחמה", מצד שני הם שולחים את נציגי המדינה לטעון בבית משפט שלא מדובר במלחמה, כדי שלא לפצות את נזקקי הצפון בפיצויי אמת. כשאולמרט מלהג על עזרה לעורף: "מאמץ כביר וחסר תקדים בהיקפו... יקר ומורכב מאוד... פעולת התארגנות בהיקפים שמעולם לא נעשו במדינת ישראל", הוא מתייחס, רחמנא ליצלן, בסה"כ להוצאת השוהים במקלטים "לכמה ימים להתרעננות", שגם הוא בא על חשבון הפיצוי הבלתי-מספק שהוא מעניק לבעלי העסקים הקורסים ולאלו הסובלים מאבטלה כפויה.

שערורייה אף גדולה יותר טמונה בכך שמילואימניקים רבים גויסו בצו-חירום ולא בצו-שמונה, המגונן יותר על זכויותיהם. מדובר בהפניית עורף מוחלטת של הממשלה לחיילי המילואים ולנפגעי המלחמה, שאותה, יש לזכור, היא עצמה יזמה. על הרבה פחות מזה ראוי שייפלו ממשלות.

• המלכודת האירנית

ומן הטרגי לקומי-טרגי. אולמרט חשף בתחילת הלחימה ושוב שלשום, כי המהלך של חיזבאללה "לא היה מקרי ותואם עם אירן, במטרה להסיט את תשומת הלב הבינלאומית מהסוגייה האירנית... הטריק של אירן הצליח, לצערי. כולם זוכרים את החלטת הג'י-8 בנושא לבנון, ולא עוסקים בנושא האירני". משמעות הדברים ברורה לגמרי: אולמרט, "לצערו", נפל - לפי ניתוחו שלו ממש ביודעין - למלכודת שטמנו לו, שיחק לידי האירנים ועזר להם לקדם את פיתוח פצצת האטום. לבטח מדובר בסוגיה לא פחות בוערת וחשובה מן המבצע שהיה יכול לחכות כמה ימים (שהרי החטופים כבר מזמן אינם בסביבה).

• מי אחראי?

אך שיא השיאים הוא הניסיון של אולמרט לברוח מאחריות לנוכח הכישלון הנצפה בחזית, באומרו כי אין כל הגבלה על חופש הפעולה של צה"ל וכי "עד אתמול בבוקר לא הובאה לפניי שום תוכנית אופרטיבית להרחיב את הפעולה מעבר לקווים שבהם נמצא צה"ל היום... לכל אורך הדרך לא היתה פעם אחת שהוגשה הצעה לפעילות צבאית שלא אושרה". בהתבטאות זו מגיב רה"מ לטענת אלוף פיקוד הצפון אדם שתוכניות מסוימות לא אושרו, אמירה שהבהילה את הטריו אולמרט-פרץ-חלוץ עד כדי כך שלמעשה הדיחו אותו מתפקידו כמעט מיד, מהלך דרמטי ביותר, שהתרחש רק פעם אחת לפני כן בתולדות מלחמות צה"ל, לגורודיש שהתמוטט בחזית הדרום הקורסת, תוך איום קיומי למדינה. אולמרט מפיל את התיק על הצבא, וחלוץ מפיל אותו על אלוף הפיקוד.

אך האם עשויות טענות הנגד של אולמרט לנקות אותו מאחריות? ממה נפשך: או שדבריו אמת, ואז המחדל אדיר ממדים; הצבא לא יוזם מהלכים מכריעים, ולמרות זאת רה"מ איננו גוער בו ומנחה אותו להציג בפניו תוכניות שכאלו, או שדבריו כזב, וכן הוצגו לפניו תוכניות שלא אושרו. אגב, ברור לגמרי שהאפשרות השנייה נכונה, שכן המהלך להרחבת המבצע עד הליטני דובר כאמור כבר לפני שבוע ואף עלה לדיון בקבינט, אך לא אושר עד ה- 9.8, וכבר מלפני שבועיים (וגם זה היה מאוחר מדי) מבקש הצבא לפגוע בתשתיות לבנוניות, אך נדחה שוב ושוב ע"י אולמרט והממשלה.

בכל מקרה, הספינים המתוקשרים הללו של אולמרט, הקבינט והממשלה חושפים לאויב את כוונות צה"ל ומבטלים את גורם ההפתעה. לא מדובר בזוטות. מדובר בחיי הלוחמים שיאלצו להתמודד עם חיזבאללה מוכן וערוך יותר. יש לומר בבירור וביושר: הפטפוטים והספינים הללו עולים בחיי לוחמים.

לסיכום. העובדות, לא דעה פוליטית כלשהי, מדברות בעד עצמן: אולמרט לא-אמין, לא עקבי, לא מציאותי, רברבן ופטפטן בלתי נלאה, מבולבל ולחלוטין חסר-שליטה במצב. וכשאין למלחמה מטרה ברורה, כשהיא מונהגת ללא מחשבה בהירה, תפישת מציאות נכוחה וראייה אסטרטגית, לא ניתן להביאה להכרעה. במיוחד הדבר נכון כשגם צה"ל וצמרתו מתגלים כלא-ערוכים ובלתי מתאימים. אין מדובר בעניינים קלים ערך; הם עולים בחיי אדם, פוגעים במורל הצבא והעורף, ומשבשים לגמרי את היכולת לנצח במלחמה.

הציפייה שמי שנכשל לחלוטין בניהול עיר ולא רשום על שמו כל הישג משמעותי ב- 40 שנות פוליטיקה יצליח לנהל בתבונה את המדינה, שמי שניסיונו הניהולי הבכיר ביותר הוא ניהול ועד עובדים יצליח לנהל את צה"ל, ושמי שאין לו כל ניסיון בחי"ר ושריון יצליח לנהל מלחמה, נכזבה מהר משצפו אף רואי השחורות.

לנווט מדינה ומלחמה איננו משחק של ספינים תקשורתיים, וכדי להצליח בשדה הקרב לא מספיק להיות פוליטיקאי בעל יועצי תקשורת מוכשרים. אין כל צורך בוועדת חקירה רטרואקטיבית, כפי שמציעים כמה פוליטיקאים. הולכת השולל, הספינים והמשגים הרבים של ה"טריאומוויראט" הישראלי גלויים לעין. לכישלון הזה יש כתובות ברורות כבר עכשיו, בזמן אמת.