כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים התברר, שללא הרכב הפרטי של אנשי המילואים - לא יוכל הצבא להתגייס ביעילות, למרות שתרגילי הגיוס הקפידו לאסור על החיילים להגיע ברכבם. אותו הדבר הוכח במלחמת לבנון 2 לגבי טלפונים סלולריים פרטיים. בלעדיהם לא היה זז שום דבר - גם מבצעים - כמובן, באזורי הקליטה שלהם. מי יפצה את אנשי המילואים על השימוש ברכבם ובטלפוניהם להנעת מבצעים צבאיים?
סוגייה אחרת, העולה מכך, היא העובדה, שחיזבאללה הפעיל מרכז האזנה מתוחכם ביותר, שצותת לטלפונים סלולריים בישראל. כלומר, סביר, שפרטים מבצעיים דלפו.
המחלקה לביטחון שדה (מחב"ש) במטכ"ל החליפה את שמה למחלקה לביטחון מידע - אך ממשיכה להיות תקלה קולוסאלית. חלק גדול מדליפת המידע מצה"ל צריך לייחס לחידלונה. הצבא צריך להיערך מחדש בנושא, ולשמור על סודותיו האמיתיים ועל חשאיות פעילותו המבצעית. ולא - אין טעם במחלקה זו, העוסקת בזוטי-זוטות במרץ רב ובשאון גדול.
כישלון בלוט"ר באמצע שנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים, כשהתחיל ארגון פת"ח לבצע פיגועים, התברר, כי לישראל אין תשובה הולמת לאתגרים המבצעיים, שיצר ארגון המחבלים.
בתחילת שנות התשעים - בעיצומה של מלחמת דרום לבנון ובעיצומה של האינתיפאדה - היו מי שראו את מכונת המלחמה הקלוקלת של ישראל. במאמר ב"מערכות", הגניב סא"ל יאיר, מפקד פלוגת צוערים בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) ביקורת על יכולתו של צה"ל בביטחון שוטף. מערכות הפיקוח לא שמו לב לאמירתו החמורה, שתיארה את צה"ל בקלונו, תוך פירוט המערכת הלקויה להכשרת קציני חי"ר. בינתיים הפך יאיר לקצין בכיר.
מדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה משווקות הרבה שנים ייעוץ בלוחמה בטרור (לוט"ר) כתחום התמחותן, ומצפות, שכל העולם יבוא ללמוד מהן, ויקנה שירותים ומוצרים מ"מומחים" ישראלים ללוט"ר. בעודן נודדות בכל העולם עם מרכולתן, אין למדינת ישראל ולמערכת הביטחון שלה תשובה הולמת לבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל בתחום הטרור - כמו הפגזת מרגמות וירי רקטות על יישובים אזרחיים וכמו הברחה חופשית של אמצעי לחימה ושל סמים לתחום המדינה. חלק מההסתרה נסמך על שיתוף פעולה עם התקשורת, המסתירה מאז ומתמיד את כישלונותיה הביטחוניים של מדינת ישראל, ואף הופכת אותם להצלחות כבירות.
הכישלון המוחלט של צה"ל ושל מערכת הביטחון בכל תחומי פעילותם - מאתיקה, דרך ניהול משאבי-אנוש, מינהלה, תחזוקה, יחסי ציבור, הסברה, מודיעין וגמור במבצעים - ניכר גם בלוחמה בטרור, ואינו שונה מכישלונותיהם האחרים. אחרי תבוסות נגד כל צבאות ערב בארבעת העשורים מאז מלחמת ששת הימים, הובסו צה"ל ומערכת הביטחון על כל גבעה רמה, בכל עמק ונגד כל אויב - אש"ף, חיזבאללה, חמא"ס, ג'האד איסלאמי ועוד - והפכו את הבריחה לאסטרטגיה ישראלית.
מ"פ הצוערים כתב במאמרו: "ביותר מ-46 שנות קיומו נלחם צה"ל כמעט ברציפות באויב חתרני מחוץ לגבולות מדינת ישראל ומבית". כלומר, אחרי כל כך הרבה שנות ניסיון, לכאורה, צריכה הייתה מערכת הביטחון לשלוט בתחום. לפחות, זו תדמיתה העצמית; ולא היא. למעשה, ניצחה ישראל רק במערכת הטרור במלחמת ההתשה בשנים 1967-1972. כנראה, נקודת התפנית הייתה הפיגוע במשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים במינכן, בסוף קיץ 1972. יתר על כן, הלוט"ר הישראלי נראה כמו שאר ענייני הביטחון הישראלי: במקום לצבור ידע, ולהפיק לקחים, חוזרים על טעויות, ולא לומדים דבר - כמו סרט הקלטה במעגל סגור, המוחק את עצמו כל הזמן.
הרתעה לוחמה בטרור ולוחמה נגד צבאות מקיימות ביניהן מערכת יחסים אסטרטגית של כלים שלובים. הצלחה בתחום אחד משפיעה על התחום האחר, ובונה את כושר ההרתעה של המדינה, ולהפך. בשנת 2002 כתב על כך בועז גנור: "כשבוחנים את ההרתעה הישראלית לאורך השנים מול ארגוני טרור, לדעתי, אפשר להצביע על כישלונות וגם על הצלחות בזמנים שונים. אם מדברים על כישלונות, אני חושב, שהדוגמה היא חיזבאללה. ישראל ניסתה במשך שנים ליצור מוקד של הרתעה מול חיזבאללה. לשם כך השתמשנו בתקיפות אוויריות ובאמצעים נוספים. אך דווקא חיזבאללה הצליח ליצור גורם של הרתעה מול ישראל, ולא ישראל מול חיזבאללה ...
"לעומת זאת, מול חמא"ס אפשר לדבר על יסוד של הרתעה, אך לאו דווקא הרתעה ישירה. את חמא"ס מרתיעה - להערכתי - לאורך השנים, דווקא הרשות הפלשתינית. לחמא"ס ... יש יותר יכולת מאשר מה שנעשה עד כה. מבחינה טכנית-מבצעית, חמא"ס יכול להסלים את מערכת פיגועיו, והוא נמנע מכך משום שהוא עושה שיקולי עלות-תועלת, המושפעים מהרשות הפלשתינית. כמובן, זה יכול להשתנות מאתר לאתר, וזה מסוכן".
וממשיך גנור: "הרתעה היא תהליך מצטבר, ואינה מעשה חד-פעמי. קשה ליצור הרתעה בנקודה מסוימת כאשר הדימוי הוא של מדינה, שנמצאת בחוסר יכולת להרתיע, מבחינת יכולת ומבחינה נחישות. את ההרתעה צריך לבדוק לאורך שנים. בניית הרתעה קשורה בקשרי גומלין לרמות היציבות השונות. אם אין יכולת הרתעה ברמה של מלחמה קונוונציונלית, לפעמים קשה מאוד להרתיע ברמה של מלחמה לא-קונוונציונלית ...
"... יש קשרי גומלין בין הרתעה מסוג אחד להרתעה מסוג אחר. יש גם קשרי גומלין בין הזירות השונות. מה שנעשה בלבנון משפיע בשטחים. מה שנעשה בשטחים משפיע גם בזירות אחרות. בהקשר הזה, נראה, כי למאפייני הנסיגה מלבנון הייתה בהחלט השפעה על התעוררות אינתיפאדת אל-אקצה, ואין זה הגורם היחיד לה. ודאי שהוא מהגורמים שהשפיעו על התעוררותה. דבר נוסף, חשוב מאוד, שההרתעה תשפיע גם על הדימוי של הביטחון העצמי של החברה הישראלית".
כלומר, התבוסה הישראלית במערכת "שלום הגליל" ביוני 1982 ומפלתה במלחמת ההתשה הארוכה אחריה בדרום לבנון - עד לנסיגתה המבישה מדרום לבנון - לא נעשו בחלל ריק. בו-זמנית, הובסה ישראל באינתיפאדה (הראשונה) מול ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, והלכה לאוסלו.
פרופ' סטוארט א' כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן
הציע ממדים לבחינת ביצועי מערכת הביטחון במלחמה בטרור - הגנה על שלמות שטח המדינה, תמיכה ברמה המדינית והנחלת ערכי החברה. לדעתו, כישלון ישראל במניעת פגיעה באוכלוסיה באמצעות ירי מרגמות ורקטות משמעותו אי-יכולת לשמור על שלמות שטחה של המדינה. ראוי לציין, כי הופגזו אוכלוסין בחבל קטיף, שבינתיים ישראל נסוגה ממנו, אך גם בנגב המערבי.
כהן סיכם: "צריכים להצביע, בכל זאת, על כך, שהישגי צה"ל באחרונה נופלים מהסטנדרט, שקבע צה"ל עצמו וממה שהחברה הישראלית התרגלה לצפות ממנו. אמת, צה"ל פועל בסביבה עדינה במיוחד ובאווירה פוליטית מורכבת מאוד. בסופו של דבר, צה"ל לבדו נושא באחריות ליעילות המבצעים הצבאיים ולאופן ביצועם. בכל אחד משלושת התחומים, שדנתי בהם, הציונים בתעודה [של צה"ל] נמוכים ומאכזבים".
לוחמה בטרור מבהירה גם את העומס על שתי האוכלוסיות - זו של הקרבנות וזו של הטרוריסטים - המתבטא בצורך להחזיק מעמד. כמאמר הפתגם העממי, הגשם יורד על שני הצדדים. הראשון שימצמץ, הראשון שיהיה מוכן לוותר, הוא המפסיד, ויידרש לשלם מחיר עתק. לכן, השמירה הקפדנית על מוראל העורף - האוכלוסיה האזרחית - הנה בסיס מוצק לניצחון.
האינתיפאדה החריפה את השסע הפנימי בישראל, והביאה את המדינה להסכמי אוסלו, שהחריפו עוד יותר את השסע. לעומת זאת, קובעים
קמחי, אבן ופוסט, כי למהומות, שפרצו בספטמבר 2000, היתה השפעה מהממת על דעת הקהל הישראלית. בניגוד לציפיות ערפאת, דעת הקהל התלכדה מאחורי המנהיגות, וגילתה אחריות - למרות שלבסוף גרמה לחילופי שלטון - כנראה, כהזמנה (שלא מומשה) למדיניות קשוחה יותר כלפי הרשות הפלשתינית.
גם התברר, כי המתיישבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה אינם החוליה החלשה בחברה הישראלית - כפי שצפו רבים, וביניהם ערפאת - אלא דווקא מוקד של חוסן, שדבק ביישוביהם. לפי נתוני דובר צה"ל, מרבית הנפגעים היו ביהודה ובשומרון, ולא בתחומי הקו הירוק, כאשר כשני-שלישים מהנפגעים הישראלים הם אזרחים. השסע בין המתיישבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה לבין שאר היהודים אזרחי ישראל - כפי שציפה ערפאת - העמיק רק על-רקע תוכנית ההינתקות של ממשלת שרון לגירוש היהודים מחבל קטיף ומצפון השומרון ולהחרבת יישוביהם.
הסברה ישראלית ההסברה הישראלית - בעיקר, בעת מלחמה - נעשית משום-מה על-ידי יחידת דובר צה"ל - גוף כושל בעל מוניטין מקצועי רעוע ביותר לאורך כל שנות המדינה ואף לפניה. נראה, כי הטעות נובעת, מחד-גיסא, מהשתלטות הצבא על המדינה, ומאידך-גיסא מהעובדה, שמנהיגי ישראל יודעים, שיוכלו לשלוט בצבא ללא עוררין בעוד שהשליטה בעובדים בשירות המדינה קשה יותר. הפעלת דובר צה"ל למשימה זו הנה טעות אסטרטגית חמורה. בעידן הבתר-מודרני מדי צבא נחשבים לדבר נחות, ויוצרים רושם מדכא. אלא שבשנות קיום המדינה לא הוכיח מערך הסברה של משרד החוץ את יכולתו, וראשי המדינה העדיפו להפעיל את יחידת דובר צה"ל - גם אם זו אינה יכולה להצביע על יותר מדי הישגים בהסברה.
המאבק באש"ף וברשות הפלשתינית הוכיח, כי עוינות התקשורת הבינלאומית לישראל הנה נטל אסטרטגי עליה. מבצע “חומת מגן” הדגיש את הלקח הזה. אומנם ניתן לפעול תחת עולו של הנטל הזה, אך חייבים לפעול לשינוי המצב. מעבר לתשלום מס-שפתיים לזירת התקשורת, יש להכין תוכניות ממשיות לפעולה בזירה זו. בין השאר, יש לתגבר את יחידת דובר צה"ל באנשי מקצוע, באמצעים ובתקציבים, שיאפשרו לה להתמודד כהלכה.
טקטיקה ישראלית בלוחמה בטרור מסוף מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים לחמה ישראל בהסתננות ובמבצעי פיגועים חבלניים באמצעים שונים של ביטחון שוטף - שעיקרם ביו פעולות מודיעין, סיורים ומארבים. הקמת פת"ח בשנת 1965 העלתה מדרגה את ההסתננות, והעבירה אותה ללוחמת טרור. ניסיונות ישראל להפסיק את פעולות פת"ח באמצעות פעולות תגמול קטנות של צה"ל נכשלו, וגם פעולת תגמול גדולה לא גרמה לשלטונות ירדן להפסיק את פעילות הארגון מתחום הממלכה.
במלחמת ההתשה, הפכה הלוחמה בטרור לתחום מרכזי בפעילות יחידות החי"ר. צה"ל הקים יחידות מיוחדות ללוחמה במחבלים, בנוסף לסיירות הפיקודיות. במלחמת ההתשה פותחו טקטיקות למארבים ולסיורים, והוגבר שיתוף הפעולה בין צה"ל לבין משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי. במקביל, פותחו אמצעים טכנולוגיים לחסימת הגבולות, נרכשו אמצעי גילוי, ושולבו אמצעים אלקטרו-אופטיים באמצעי לחימה נגד חדירות. למרות פיתוח האמצעים הללו, לא התקדמה תורת הלחימה. זה נבע, לדעתי, מאי-שימור המסגרות, שעשו את עבודת הביטחון השוטף (בט"ש) - ובעיקר, מפירוק הסיירות הפיקודיות אחרי מלחמת יום הכיפורים (על-מנת להקים עוד מסגרות לוחמות). כתוצאה מכך, עברה המשימה לגדודי חי"ר בסדיר ובמילואים, וזו הייתה משימתם המשנית לאחר ההכנות למלחמה כוללת.
פרק מיוחד בפני עצמו הנו השתלטות על אירועי פיגוע-מיקוח. מאז חטיפת השומר רוזנווסר ממטולה ומאירוע ההשתלטות על מטוס "סבנה" בנמל התעופה לוד (מאי 1972) הוכנו כוחות למשימה זו - אך אלה היו, בעיקר, כוחות של חיילי חובה מיחידות סיור. אי-התמחות הכוחות הללו גרמה, כנראה, כשלים רבים (הבולט שבהם היה בחילוץ תלמידי בית-ספר תיכון דתי מצפת, שנחטפו במהלך טיולם במעלות, מאי 1974).
שינוי מהותי בתחום הזה חל בספטמבר 1973 עם הקמת יחידה מיוחדת של משמר הגבול ללוחמה בטרור (ימ"ם). מייסד היחידה היה יעקב נמרוד, ואחריו פיקד עליה מאוד הלוי. ביחידה זו משרתים שוטרים וקצינים בשירות קבע. לפיכך, היא יכולה להתמחות בלחימה בטרור, לתרגל את אנשיה לאורך זמן, ולפתח תרגולות, תורות לחימה ואמצעים מיוחדים ללוחמה בטרור. אלא שעימותים בין צה"ל למשמר הגבול מנעו את הפעלתה המבצעית באירועי פיגוע-מיקוח - עד לשנת 2002 - למרות התמחותה בתחום הזה.
מודל של מרי עממי מצליח הכישלון בדרום לבנון - כולל הנסיגה לרצועת הביטחון - הצית את האינתיפאדה. הפגיעה המתמדת בהרתעה הישראלית הפכה את ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה לערבים היחידים, המצויים תחת כיבוש ישראלי, ואינם עוסקים בלחימה נמרצת נגדו - בניגוד להצלחות הנתפסות של הלבנונים בסילוק הנוכחות הישראלית מרוב אדמתם. בכך יש חשיבות נסיבתית לאירוע "ליל הגילשונים" במחנה גיבור ליד קריית-שמונה (25 בנובמבר 1987), שערכו האסטרטגי שולי (למרות ששת ההרוגים הישראלים בהתקפה על יעד צבאי - מחנה מפקדת חטיבה). האירוע השפיע רבות על התחושה, כי גבורת הלוחמים הערביים תוכל להביס את צה"ל - כמו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת "שלום הגליל". נראה, כי חשיבות "ליל הגילשונים" בכך, שיצר גיבור ערבי חדש.
ערפאת, שגורש מביירות לתוניס (ההישג היחיד במלחמת "שלום הגליל"), עבר לפעילות בינלאומית. מקצת מערביי יהודה, שומרון וחבל עזה ("המקומיים") ניסו לפעול בכוח עצמם, והתגובה הישראלית, שחוסר תכליתיות ואי-הבנה אפיינו אותה, הבהירה למנהיגותם, כי תוכל להצליח במאבק נגד הכיבוש הישראלי. בקרב אלה בולטת מנהיגות ערבית צעירה, שבגרה תחת שלטון ישראל, הכירה את מגבלותיה, והשתחררה מעכבות המבוגרים.
במדרון החלקלק אל האינתיפאדה בולטות התקריות במחנה בלאטה ובמחנה דהישה. כמו בכל פעולותיו, צה"ל הופתע לנוכח המרי האזרחי; הגיב בהססנות, שנבעה גם מאי-הבנת האירועים ומשמעותם; הגיב ביתר אלימות בלתי נחוצה; השתמש בפזיזות בירי חם מיותר, שהתסיס את השטח במקום להרגיעו; ולא הגיב נכונה כלפי המרי האזרחי. ערפאת הבין - לא כמו מנהיגי ישראל - שהמרי האזרחי ימיט נזק בלתי-הפיך על תדמית ישראל; והנזק התדמיתי ייצור הזדמנות אסטרטגית לפלשתינים.
בריחה מדרום לבנון במקביל, הביס צה"ל את עצמו במרחבי דרום לבנון. הוא התכנס בהדרגה למרחב של כמה קווי הגנה - למרות הניסיון הכושל בקו בר-לב - עד שנוצרה רצועת הביטחון, שכשלה לבסוף. שוב התברר, כי צה"ל אינו מסוגל ללמוד את הלקחים מפעולתו, ואינו מסוגל לנהל מערכת הגנה. משאבים רבים הוקדשו להגנת הקו, שכביכול הוקם להגנת יישובי הצפון - עד שצה"ל נס מדרום לבנון, והפקיר את בעלי-בריתו מצבא דרום לבנון.
הסאגה של כעשרים שנות נוכחות צה"ל בדרום לבנון כוללת התדרדרות מוחלטת באיכות הלחימה, שביטויה הבוטים ביותר הן תאונות, תקלות וריבוי באירועים של אש ידידותית.
במלחמתו בדרום לבנון הגיע צה"ל למסקנה, שדרוש לו כוח מתמחה, שיוכן ללחימה בגרילה. כך, הוקם מחדש גדוד "אגוז" במסגרת חטיבת "גולני" ובפיקוד הצפון הוכן מתקן אימונים פיקודי ללחימה בגרילה.
יותר מכל הייתה הבריחה מדרום לבנון סימן מדאיג לחולשת ישראל. בעקבות בריחת צה"ל מלבנון הגדיר שיח' חסן נסראללה, מזכיר חיזבאללה, את ישראל כקורי עכביש, שמכה תחסל אותם, וקרא לערבים - ובעיקר, לערביי יהודה, שומרון, חבל עזה וישראל - לפעול לחיסולם. בחסות אירן, גדש חיזבאללה בדרום לבנון רקטות וטילים, ששולטים, לפחות, על כל מרחב פיקוד הצפון, עד נחל חדרה - כפי שנוכחנו במלחמת לבנון 2.
כך, בעוד צה"ל שוהה בדרום לבנון, "ישראל ניסתה במשך שנים ליצור מוקד של הרתעה מול חיזבאללה. לשם כך השתמשנו בתקיפות אוויריות ובאמצעים נוספים. אך דווקא חיזבאללה הצליח ליצור גורם של הרתעה מול ישראל, ולא ישראל מול חיזבאללה" - סיכם גנור.
יישום הסכמי אוסלו העמיד בפני מתכנני הלחימה בטרור ומבצעיה בעיות ניכרות, שהוחרפו עם השנים, עקב ייסוד הרשות הפלשתינית, שהקימה מערך מסועף של מנגנוני ביטחון. עיקר הבעיות היה מדיני: בהחלטה של הדרג המדיני נמנע צה"ל מלהיכנס לאזורי B ולאזורי A - גם לא ב"מרדף חם", שהותר בהסכמים.
הגברת הסיכול הממוקד פרוץ המהומות בספטמבר 2000 שינה מאוד את אופי התגובה הישראלית - ובעיקר, לאחר חילופי השלטון בפברואר 2001. בהפעלה נמרצת של מדיניות הסיכול הממוקד הרגה ישראל בשיטתיות מבוקשים (בעיקר, אנשי חמא"ס ו"החזית העממית"), שנצבר עליהם מידע. מרשימת המיורטים נעדרו אנשים, שמילאו תפקידים מדיניים לכאורה - כמו מרואן ברע'ותי. כך, ניצלה הרשות את העמימות בהגדרה בין פעילים פוליטיים לבין פעילים צבאיים על-מנת להקנות לאנשיה חסינות מפגיעה ישראלית.
עד מבצע “חומת מגן” נהרגו כמה עשרות מבוקשים. ככל מבצע מיוחד, מבצע לסיכול ממוקד הנו "דקירת סיכה", שלהצלחתו יכול להיות ערך מוסף אסטרטגי. זה מבצע מורכב ביותר, עתיר-זמן, עתיר משאבי-אנוש ועתיר משאבי מודיעין, שיכולות להיות לו תשואות מבצעיות ותשואות בהרתעה.
סיכולים מאיימים על ארגוני טרור, ובעיקר על הבכירים בהם. לכן, הם מוצדקים מבצעית ומוסרית (גם כאשר נוצר "נזק סביבתי"). הם יוצרים הדדיות במשוואת הקטל, ומאיימים על שלמות שרשרת הפיקוד. סיכולים משבשים את המערכת החבלנית פעמיים: מחד-גיסא בחיסול המטרה הם מאיצים את הקידום, ומכניסים למעגל אנשים, שלא הוכשרו די ומאידך-גיסא הם מוחקים זיכרון ארגוני רב. יש להזכיר, כי במהלך המהומות הוכיחו ארגוני הטרור בתגובותיהם לצעדי צה"ל וכוחות הביטחון, כי הנם טובים מאוד כארגונים לומדים.
הגברת הפיגועים נגד אזרחי ישראל - לא רק בחבל עזה, ביהודה ובשומרון - ומעבר המחבלים לשימוש בנשק רקטי קצר-טווח ובמרגמות יצרו איום חדש על ישראל. ממשלת שרון הגיבה בתחילה בהססנות, וגם לא ניצלה כיאות את השינוי באווירה הבינלאומית לאחר אירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001 בארצות-הברית.
למבצעים ישראלים בעקבות פיגועים גדולים ומכאיבים הייתה הצלחה מוגבלת בלבד - כיוון שמתווה הפעולה הישראלית היה ברור למחבלים, שטרחו להיעלם מהשטח מיד לאחר כל פיגוע מחשש לתגובה ישראלית. בתחילה הגיבה ישראל על פיגועים בירי ממסוקים אל מתקני הרשות הפלשתינית, שפונו דרך שגרה מיד לאחר כל פיגוע. הפעולות הללו נראו כהפגנת כוח, שנועדה לצורכי פנים בישראל, אף כי פגעו בסמכות הרשות הפלשתינית. לבסוף הן הסתכמו בירי אל "אזורי שיגור", שמשמעותו ירי אל שטחים פתוחים. במונחים של מלחמת העצמאות, אלו "פעולות סיבוביות", שנועדו ליצור רושם של פעולה מבלי לפעול ממש. לכאורה, הכרסום בסמכות הרשות הפלשתינית נראה מובן מאליו בכל עימות כוחני בינה לבין ישראל - בגלל א-סימטריה ביניהן. אלא שבמלחמת טרור דווקא לחלש יש יתרונות מסוימים. היתרונות הללו נשללו מהרשות הפלשתינית כאשר ממשלת ישראל הוציאה את צה"ל למבצע “חומת מגן”, אחרי טבח ליל הסדר בחוגגים במלון "פארק" בנתניה.
נראה, כי “חומת מגן” בוצע אחרי שמלכתחילה הוכח, כי צה"ל יכול להיכנס לאזורי הרשות הפלשתינית ביהודה ובשומרון מבלי לסבול אבדות ניכרות. הכניסה המאסיווית לכמה ערים בו-זמנית הפעילה לחץ על מנהיגי המחבלים כיוון שלא יכלו לחמוק. במבצע "חומת מגן" נתפסו הרבה מבוקשים - אף כי, יחסית להיקף הגדול של המבצע, לא נהרגו בו הרבה מחבלים. בנוסף, לפי נתוני צה"ל, נהרגו במבצע רק עשרות מחבלים ואנשים ממנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית - זו תוצאה של הבנת מפקדי צה"ל, כי הם פועלים בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות, תחת עינה הפקוחה של התקשורת ודעת הקהל העולמית. גם הכניסה למרכזי הטרור - מחנה הפליטים ג'נין ולקסבה בשכם - הייתה זהירה, למרות השימוש בטנקים ובמסוקי קרב.
השפעת "חומת מגן" על ההרתעה הישראלית משנות החמישים הוכח, כי לפעולות תגמול יש השפעה מוגבלת וקצרת-טווח. מבצע “חומת מגן” הצליח מבצעית, והקרין על יכולת ההרתעה של ישראל. כדי לשמר הרתעה זו, אי אפשר היה להסתפק במבצע בודד, אלא להפעיל לחץ מתמיד על ארגוני המחבלים, על הרשות הפלשתינית ועל פעילי הטרור.
מבחינת ההרתעה הישראלית, לאי-הפעלת מבצע כדוגמת "חומת מגן" בחבל עזה הייתה השפעה מזיקה. האמנם לא יכול היה צה"ל לפעול במקביל בשתי החזיתות? נראה, כי זו בעיה מדינית מחד-גיסא ובעיה בפיקוד ובשליטה מאידך-גיסא. כבר כמה שבועות לאחר מבצע “חומת מגן” ביטל צה"ל תוכנית לכניסה מאסיווית לחבל עזה - למרות שגייס למילואים כוחות. חלק מהאשם בביטול התוכנית הוטל על הדלפות של התוכניות המבצעיות, שגרמו להיערכות מתאימה של ארגוני המחבלים.
"ימי תשובה" חסרי ערך צבאית, לא היה במבצע "ימי תשובה" של צה"ל כל חידוש. לכאורה, זה היה מבצע מתגלגל, שהחל בתגובה לתקיפה של העיר שדרות ברקטות קסאם, שנרצחו בה שני ילדים קטנים. העילה למבצע עיכבה, כנראה, פעולה בינלאומית להפסקתו - אף כי ברור, שערב הבחירות בארצות-הברית היה סיכוי נמוך, שוואשינגטון תפעל נגד מדינת ישראל. יחד עם זאת, ברור, כי שעון החול פועל תמיד נגד מדינת ישראל, ולא היה לצה"ל כל הזמן כאוות-נפשו להשלים את מטרותיו. ואכן, המבצע הופסק אחר שבעה-עשר יום - כביכול משיקולים של ביטחון הכוח - אף כי ספק אם הושגו יעדיו.
כמו מבצע "חומת מגן", גם מבצע "ימי תשובה" החל בכניסות קטנות של יחידות צה"ל לתוך אזור חבל עזה. עם הזמן גדל היקף הכניסות, אך - שלא כמו מבצע "חומת מגן" בשומרון - לא הצליחו לפגוע מהותית בתשתית הטרור בחבל, או להפסיק את הירי על יישובים ישראלים.
בקצה השני נמצאים ארגוני הטרור, ולאלה, כנראה, יש כושר ספיגה גדול ביותר, המצמצם את התוצא של פעולות צה"ל ושל מבצעי הסיכול הממוקד. כדי לענות על כך, הציע
דניאל פייפס למערב לשנות את שיטות לחימתו בטרור, על-מנת שיובנו (כלומר, יורגשו) יותר בצד השני.
הבעיה העיקרית של פעולות התגמול הישראליות הנה, שהנן צפויות. יוזמי פעולות טרור (למשל, משלחי משגרי הרקטות, או משלחי רוצחים-מתאבדים) יודעים היטב את מתאר התגובה הישראלית, וההכנות אליה הנן חלק מתוכנית פעולתם.
קשה לבדוק הצלחה של פעולה צבאית במונחים כמותיים. אדרבא, חוקרים ואנשי צבא הצביעו כבר בעבר על אי-התאמת המדידות הכמותיות (אבדות, נפגעים וכו') להערכת ביצועים צבאיים. נראה, כי המדידה הנכונה אינה ספירת גופות (body count), אלא הערכה של המשימה ושל מידת השגתה במבצע/מלחמה. אלא שמבחינות של פוליטיקה פנימית ושל יחסי ציבור של הממסד הביטחוני נוח מאוד להשתמש במדידה כמותית, ובאמצעים הגראפיים המודרניים זו מצטלמת יפה. לפי הודעות דובר צה"ל ולפי הרשות הפלשתינית - נהרגו 130-140 אנשים בפעולה, ונהרסו כמה עשרות בתים.
העדר כוונה לנצח גם מבצע "ימי תשובה" לא הצליח להדביר את ירי הרקטות מאזור עזה לעבר יישובים ישראלים. מהרבה בחינות - ירי עקיף הנו אופציה זולה ויעילה, שמאדירה את היתרונות של ארגוני הטרור ואת החולשות של מדינת ישראל. ירי עקיף של רקטה קלה, או של מרגמה, מדלג על המכשול הקרקעי, וכאשר תיפתר בעיית הדיוק - זו תשובה ניצחת לכל גדר, או לחשיבה במונחים של מכשול קרקעי. הטכנולוגיה הפשוטה מייתרת את הצורך להגיע ממש אל היעד הישראלי, כדי להשמידו; ובכל מקרה נוצרת התשה - גם באמצעות התקשורת הישראלית, המעצימה את הנזק המוראלי.
העובדה, שישראל אינה מגיבה על התגרויות חיזבאללה (למשל, הריגת שני טכנאים, שטיפלו באנטנה במוצב צה"ל בקיץ 2004), ניתנת לייחוס לעובדה, כי כל צפון ישראל מכוסה היטב על-ידי סוללות רקטות של ארגון הטרור, שהצליח להבריח את כוחות צה"ל מדרום לבנון.
דווקא המתאר של מבצע "ימי תשובה" - כמו כל תגובות צה"ל לירי על יישובים ישראלים - מדגיש את חשיבות השליטה בקרקע. כלומר, שליטה בשטח יכולה לסכל את הפיכתו לאזור לשיגור רקטות ופצצות מרגמה על ישראל. לכאורה, נוצרה סתירה בין מטרות המבצע לבין התוכניות המדיניות של ממשלת ישראל.
מפרסומים רשמיים של ישראל על מבצע "ימי תשובה" נעדרה הכוונה להשמיד את הטרור. בין השאר, טען יהודה וגמן, זו תוצאת טרמינולוגיה של "עימות מוגבל", שאימץ צה"ל ללוחמה בטרור. אכן, מתחילת הלוחמה בטרור הפלשתיני מצהירים ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון, כי "אין פתרון צבאי לטרור". ההיגד הזה שקרי לחלוטין כיוון שגם במחצית השנייה של המאה העשרים הוכרעו לא-מעט ארגוני טרור בשימוש מושכל בכוחות צבא. נראה, כי צמרת צה"ל כיום אימצה טרמינולוגיה של מלים מצוחצחות, כדי להסביר את מחדליה בתחומים היחידים, שטרם נתפסו ככישלון בפעולתה: לוחמה בטרור וביטחון שוטף. אחרי כישלונות צה"ל במלחמות - ממלחמת ההתשה בשנות השישים ועד למלחמת לבנון 2 - עלול להיווצר רושם, כי צה"ל נכשל בכל תחומי פעילותו המבצעית.
טרמינולוגיה של הכרעה הייתה מביאה מניה וביה למסקנה של אבי דיכטר, ראש שירות הביטחון הכללי דאז, שקבע ב"כנס הרצליה" 2003, כי ארגונו ומערכת הביטחון נכשלו בהספקת מטריית ביטחון לציבור הישראלי.
לעומת זאת, מאז החלה פעילות פת"ח מנסים מקבלי ההחלטות בישראל לכסות על אי-מעש ברטוריקה מתלהמת, המיועדת להשביע את הג'ינגואיזם הישראלי ואת תעמולת הבחירות.
פייסנות העדר הכוונה להכריע את הטרור מודגש על-ידי אסטרטגיות מדיניות פייסניות, שנקטה ישראל - כמו הסכמי אוסלו, שיחות קמפ דיוויד של ברק ותוכניות ההינתקות של שרון. כבר בנסיגת צה"ל מחבל עזה בתחילת שנות התשעים הדגימו המחבלים את שיטת פעולתם: גם נסיגה, שהוסכמה בהסכמי אוסלו, התבצעה תחת אש ותחת לחץ של המחבלים על-מנת ליצור דימוי, כי צה"ל נוצח, ולפיכך ברח.
מבצעי תגמול של צה"ל משמשים ריטואל, שבו מפיגה ממשלת ישראל כביכול את זעם הציבור בישראל, ועונשת במחבלים ובסביבתם, או, כדעת המקטרגים, יורה על מטרות ריקות וחסרות חשיבות, בתיאום עם הרשות הפלשתינית. בתגובה, מנסים המחבלים להמשיך בשיגור מחבלים וחוליות של משגרי רקטות ומפעילי מרגמות לעבר ישראל - עוד במהלך המבצע הישראלי - כדי להוכיח, שלא נשברה רוחם, ולא קצרה ידם.
ניתן לאבחן בתגובה נלמדת של הפלשתינים לפעולות ישראל - תגובה, שאני מכנה, "מעבר גל": הם מתכופפים תחת הלחץ הישראלי; אך מוציאים מדי פעם פעולה, כדי לאותת לאנשיהם ולסביבה, כי הם ממשיכים לפעול; ומזדקפים אחר צאת צה"ל. מבחינה הסברתית חשובות מאוד הפעילות השיורית של המחבלים בזמן המבצע הישראלי וכמובן תגובתם מיד לאחר הנסיגה הישראלית - הנעשית לפעמים תחת אש פלשתינית - המצביעה על בריחה ישראלית. כמובן, תגובה זו לא הייתה אפשרית לנוכח ההיקף הגדול של מבצע "חומת מגן", שהסתיים רק כאשר הושגו כל המטרות הקרקעיות של ישראל בזירת ג'נין - למרות הלחץ הבינלאומי להפסיק את המבצע. לעומת זאת, נוצר הרושם, כי מבצע "ימי תשובה" הופסק - אם מחמת לחץ בינלאומי ואם מחמת ויכוחים בתוך ישראל. מכל מקום, הזדרזה הנהגת חמא"ס להודיע על בריחה ישראלית מחבל עזה.
טכנולוגיה בשלב הזה של הלוחמה בטרור הפלשתיני צצות שאלות רבות בתחום הטכנולוגי. לכאורה, יש לישראל עדיפות מוחלטת בתחום הטכנולוגיה, ולמרות זאת ממשיכים הפלשתינים לחפור מנהרות להעברת אנשים, אמצעי לחימה ושאר טובין; ממשיכים לירות רקטות ופצצות מרגמות על יישובים ישראלים; ומצליחים להגיע לטווח של זריקת רימון אל מוצבי צה"ל.
לכאורה, די והותר בחמש-שש שנים למציאת הפתרונות הטכנולוגיים המתאימים, ולהכנסתם לשירות. כזכור, כארבע שנים נמשכה (מבחינת ארצות-הברית) מלחמת העולם השנייה, ואילו מלחמת ההתשה שלנו נמשכה (בחזית המצרית) כשלוש שנים.
נסיגת-הינתקות דפוסי הנסיגה מחבל קטיף ומצפון השומרון אימתו את החשש, שהנסיגה תנוצל כ"רוח גבית לטרור". שריפת בתי-הכנסת, שנותרו בחבל קטיף, ללא כל תגובה - ישראלית, או בינלאומית - מחזקת את הדימוי של בריחה ישראלית תחת לחץ הטרור. כלומר, אימות נוסף להנחה של שיח' נסראללה.
כיוון שהמחבלים אימצו אסטרטגיה של מעבר גל, שאופיינית להיכרותם עם האסטרטגיה הישראלית - דרושה אסטרטגיה ישראלית חדשה ללוחמה בטרור, שתפתיע את המחבלים, ותציב אותם במצב של מתגוננים ושל מגיבים על פעולות ישראל.
הכישלון בלוחמה בטרור הפלשתיני הביא - כצפוי - לנסיגה הישראלית מחבל קטיף ומצפון השומרון. תוצא הכישלון הזה הוחרף על-ידי עניין, שנראה, לכאורה, מנותק ממנו: פינוי ציר "פילדלפי". למעשה, פרשת ציר "פילדלפי" מדגימה היטב כיצד כושלת הרתעה בשל פרשות, שלכאורה אין ביניהן קשר. צירוף שתי הפרשיות יוצר סינרגיה שלילית, המאוששת את נבואות הזעם, והירי על שדרות ועל יישובי צפון הנגב המערבי מדגיש את הלקח הזה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
