מעתה ואילך, בכל פעם שנראה ונקרא את צירוף המלים - שירותי בנות, הלב ייחמץ והנשמה תצטמרר. הגוף יקפא לרגע.
שירותי הבנות לא יהיו עוד במקומותינו המקום הקטן, החבוי, האינטימי, להתפנות בו, לבהות ולהחשות, להירגע ולשקוט טיפה בזרם הרועש-גועש.
שירותי הבנות יבליחו ויבזיקו בזיכרון כזירת רצח. בנות שייכנסו אל השירותים המיועדים להן לא יישבו שם לבטח. עיניהן יזוזו מצד לצד, מבוהלות, מבועתות, שלא יאונה להן רע חלילה. אפילו הדלת נעולה, לכי תדעי.
שירותי הבנות נצרבו - אולי לעד - כתזכורת: אין עוד מקום בטוח. אין עוד מקום מוגן.
ילדה יפה סיימה שם, בשירותי הבנות, את חייה סיום טראגי. שאלת המצאה שם, ללא רוח חיים, מוסיפה לנקר, לייסר - אפלה, חידתית, בלתי מפוענחת - כמו סוד אפל שמוצפן בצופן עלום.
זה הוא? זה לא הוא? אם כן - מדוע הספק ממשיך לנקר, להטריד ולייסר? אם זה לא הוא - מי כן? היכן הוא?
איך מכל המקומות שם, דווקא שם? מה הוא חיפש שם? איך ידע - האם ידע? - שהיא - או מי - אמורה להמצא שם, דווקא שם?
האם תכנן בקפידה? האם פגש בה באקראי? האם ידע אי מה? האם קשר קשר? האם זמם ותכנן? האם בהתקף רגעי, כך סתם, לכאורה, ללא סיבה, ללא מניע?
שירותי הבנות נעולים. שירותי הבנות פרוצים. הנה כתמי-הדם, השחורים מרוב אודם. הנה האסלה, הקירות. הנה הפלצות. הנה הזוועה.
ילד או ילדה, נער או נערה, הולכים לרגע לשירותים. הם אמורים לחזור משם בתוך דקה או דקתיים. לא צפויה להם שום רעה. לא אמור להיגרם להם כל נזק.
האם אמרה שהיא קופצת רגע לשירותים? האם נזקקה להתפנות? שירותי הבנות - שאלות אין-ספור שאולי ייוותרו פתוחות כמו פצעים שותתי-מוות, עד עולם.
