לדרוש התנצלות פלשתינית

שליטה המודח של עירק סדאם חוסיין הוצא להורג (30 בדצמבר 2006) ושוב כבעבר הפלשתינים בוחרים להתייצב בצד הלא נכון. קונצנזוס שורר בזירה הפוליטית מקצה עד קצה, מממשלת החמאס המפיצה את המהפכה האיסלאמית העולמית מבית מדרשם של האחים המוסלמים ועד ארגון ה'פתח' ה"מסתפק' בלאומנות פלשתינית קנאית. כולם ללא יוצא מן הכלל פרסמו הודעות גינוי למה שכינו כ"רצח" ו"פשע". הנשיא הפלשתיני אבו מאזן וראש הממשלה איסמאעיל הניה נמנעו מלמסור הודעות רשמיות משיקולים פוליטיים (חשש מתגובת כווית ואירן בהתאמה).

תנועת החמאס, שחטפה את החייל גלעד שליט ואינה מאפשרת לצלב האדום לבקרו, אף הגדילה לעשות בהגדירה (באתר הרשמי של התנועה) את ההוצאה להורג כפעולה "המנוגדת לכל האמנות הבינלאומיות, ובכללן אמנת ז'נבה הרביעית, העוסקת בדרך ההתנהלות עם שבויי מלחמה". בין שלל הטיעונים שהשמיעו הארגונים הפלשתינים בולטים אלה המובאים להלן (כפי שהובאו באתר סוכנות הידיעות הפלשתינית רמתאן):

א. "רצח סדאם חוסיין בוצע בעיתוי מתוכנן, שנועד לפגוע בערבים ובמוסלמים. הסוגיה הנוגעת לנו איננה הגנה על סדאם חוסיין, כי אם הגנה על הכבוד הערבי והרגש האנושי שביזו אותו".

ב. "המשפט המגוחך מבטא הוכחה לחולשת המערכת הערבית ולחדלונה".

ג. "זהו ניסיון לכפות את הגמוניה האמריקנית על העולם הערבי ואיום לכל אלה הפועלים לחרוג ממסגרת המדיניות של הממשל האמריקני והמתנגדים לתוכניותיו באזור".

ד. "ההוצאה להורג של סדאם חוסיין היא בבחינת רצח פוליטי של נשיא עירקי, אשר תמך בבעיה הפלשתינית. העם הפלשתיני צריך להכריז על אבל מתוך נאמנות לרוחו של סדאם".

ה. סדאם חוסיין היה אביר שנהג כגבר, בדרך של כבוד וההתנגדות לכל תוכניות הפשרה (עם ישראל)".

הפלשתינים מגלים אפוא עקביות בתמיכתם בסדאם חוסיין. ערפאת קפץ על העגלה העירקית כאשר סדאם חוסיין פלש לכווית ב-1990 וגם במערכה השנייה נגד ארה"ב ב-2003 ניצבו הפלשתינים במחנה של סדאם. כל הארגונים הפלשתינים סלחו לסדאם בחייו, ועתה גם במותו, על פשעיו נגד האנושות, השימוש בנשק כימי במלחמה נגד אירן ונגד תושבי עירק, על משטר הדיכוי והפרת זכויות האדם, על ההוצאות להורג ההמוניות, על רצח בני משפחתו שלו ועוד ועוד פשעים שהתפרסמו והיו ידועים ברבים. לא נשמעה מהצד הפלשתיני כל מילת גינוי למשטר הטרור של סדאם חוסיין, ולא שמץ שמצו של חשבון נפש על פשעיו ועל התמיכה הפלשתינית בו בעבר. מבחינתם של הפלשתינים סדאם חוסיין היה הגיבור הערבי האולטימטיבי. האיש החזק שתמך בטרור הפלשתיני בנשק ובכסף, שנועד להרחיב את קו הייצור של המחבלים המתאבדים, ה"סטראט - אפ" של האינתיפאדה הפלשתינית.

התפישה: מחבל - כ"גיבור", דמוקרטיה - כ"אמצעי"

על ההנהגה והציבור בישראל להקשיב הקשב היטב לקולות הנשמעים מעברו השני של "הקו הירוק". הבחירות ברשות הפלשתינית בתחילת השנה אינן מעידות על הפנמה של ערכי הדמוקרטיה בחברה הפלשתינית. הן היו ועודן אך ורק אמצעי מוסכם להכרעה פנימית פוליטית. ערכי השוויון וזכויות האדם זרים להם ונתפסים כאיום על המושג הערטילאי הכל כך דומיננטי בחשיבה הפלשתינית והוא "הכבוד הערבי".

משמעות הדברים מבחינתה של ישראל קשה. בהיעדר רצון לחשבון נפש ובקיומה של אובססיה של הערצת העריץ, יקשה להגיע עם העם הפלשתיני להסדר על בסיס של דו קיום. קו ישיר מחבר בין התמיכה בסדאם לעמדה הפלשתינית בסוגית האסירים. אלה כמו סדאם בדיוק נתפסים ומוצגים כ"גיבורים", אשר חובה לשחררם. פשעיהם, הכוללים שילוח מחבלים מתאבדים, רצח המוני בדם קר ועוד מהחמורים בפשעים, אינם מעוררים כל חרטה, גם לא אצל אבו מאזן שעמדותיו בעניין זה זהות לחמאס.

עמדה זו מחייבת את ישראל להיות זהירה שבעתיים בשחרור אסירים פלשתינים. אין לראות בהם סחורה פוליטית העוברת לסוחר. ראוי שישראל תציב תנאי בל יעבור לשחרור מוקדם של אסירים שעניינו התנצלות פלשתינית פומבית על הפגיעה באזרחים ישראלים. זו עמדה מוסרית שצריך להעמידה מול תפיסת המאבק (מקאוומה) הפלשתינית המעלה על נס רצח של כל יהודי השוהה ב"פלשתין", והנחשב כ"גוזל" (מורתסיב) של אדמה פלשתינית הקדושה לאיסלאם.