אני לא נוהג לספר על עבודתי. גם אחרי שבטור הקודם סיפרתי על עבודתה החדשה של אשתי והחלטורה המתחדשת, העדפתי שלא לפרט את עיסוקי. אך ההוויה קובעת את התודעה, והמציאות מכתיבה את הכתבה, כך שלמרות כוונותי אחשוף כאן טפח כלשהו. ובכן, אני עובד בחברה המייצרת תוכנות חביבות מבוססות אינטרנט למחשב האישי. העניין רב, האנשים נחמדים ומסביבנו שוכנות חברות אחרות, כולן הייטקיסטיות וכולנו עם תלושים וכרטיסים לארוחת צהריים. עד כאן הכל סטנדרטי ואין סיפור מיוחד. אך לפני כמה ימים נערכה פגישה עם חברה אחרת, ואני מוכרח לחלוק עמכם את רשמי.
הרקע היה דווקא מבטיח. מדובר בחברה אחרת, בעלת שם, אף היא בשוק התוכנה. רצינו לייסד שיתוף פעולה בין שתי החברות, ולאחר שמספר גלגלים שקעו בבוץ (או לחילופין נטלו מקלות ותקעו בעצמם) עלה הצורך להפגיש בין מנכ"לי החברות. בדרך כלל כל מנכ"ל מביא עמו את אנשיו כגיבוי למקרה בו תפרוץ קטטה, אך כאן כוונות שני הצדדים היו טהורות, וכולנו הגענו כדי להתעמק בעניינים המקצועיים. הגענו, נפגשנו, שתינו בפינת קפה ונכנסנו לחדר הדיונים. כבר היינו מוכנים להתחיל ולעבוד, אלא שאז נכנס מנכ"ל החברה האחרת.
לא היה ניתן להתעלם מהופעתו החיצונית. רעמת שיער מסורקת חלקית, זקן מרווח, שעון מוזהב על ידו ושרשרת עם שן של תנין על צווארו - אין ספק, מועמד מוביל לתואר "ארנסט המינגווי של פתח תקוה". האווירה בחדר נמתחה מייד, ומייד החלו הכרזות פייסניות משני הצדדים: הפרויקט הוא משותף, המטרה היא אחת, אחד למען כולם וכולם למען עצמי. הכל היה טוב ויפה, עד שניסינו לרדת לפרטים. כשהצגנו לצד השני את הצעתנו הפשרנית המבוססת על בקשותיהם, נתקלנו בתגובה לא אוהדת במיוחד; "פפפףףף", למען הדיוק.
אז מה אם מדובר במענה אותו ביקשו, פה זה ישראל וכל אחד יודע הכל הכי טוב בעולם, ומה שבטוח - יותר טוב ממך. "אנחנו רוצים לעשות כסף מהפרויקט הזה!" צעק המנכ"ל הצייד, "מיליון דולר בשנה! אתה!", פנה לפתע לאחד מעובדיו, "אתה - יודע להביא לי מהפרויקט הזה מיליון דולר בשנה?! הא?!". התשובה הנחרצת לא איחרה להגיע: "אהההה... כ-כ-ן...". "הנה! אנחנו יכולים!" הוא קבע, "ואתם? אתה יודע מה?!" פנה אל אחד מבכירינו, "אני מציע שאתה תנסה בדרך שלך, ואם לא תצליח - תבוא עוד חודשיים לכאן ותכריז בפני כולנו - 'אני אפס!' מה אתה אומר?".
בכירנו כיחכח בגרונו אל מול ההצעה הנדיבה והמעודנת וניסה להציע אלטרנטיבה מעשית יותר, אך המנכ"ל הלוחם כבר היה בשוונג: "אתם יודעים למה אני חושש מכם? כי אם הייתי במקומכם הייתי מנסה לדפוק אותי!". אין ספק, משפט שובר קרח מהמעלה הראשונה, בסיס איתן לאמון בין הצדדים. אך אמון היה הדבר האחרון שנידון. ובאמת, למה ליצור תחושה טובה כשאפשר להצהיר "אותי אתם לא תסדרו! אני אוהד בני יהודה! יש לי קעקוע גדול על הגב, של אלפקה עולה בלהבות! אני כבר חצי שנה בתעשיה הזו, ואותי מעניין רק דבר אחד - כסף! כסף! איך אתם יכולים לעשות לי עוד כסף?! תעבדו, כושים, תעבדו!!".
טוב, אולי הגזמתי קצת לקראת הסוף, אבל כולנו כבר ציפינו להצלפת שוט. עובדיו של האדון חגגו, המצב היה נראה נואש, שום פתרון לא נראה באופק, עד שאחד מאיתנו אמר "אתה יודע מה? אתה צודק, אני עפר לרגליך". והנה, באורח פלא, פניו התרככו. עשר דקות מאוחר יותר הגענו להסכמה על המשך דרכנו המשותפת, תוך הבטחת שלום צודק ובר קיימא בגבולות בטוחים ומוכרים. מי היה מאמין? כדי לפתור מחלוקות בחזית ההייטק העולמית, כל מה שנדרש הוא הפגנת כבוד בסגנון קזבלן.
חזרתי הביתה, נרעש ונרגש, כולי מוכן לנסות את הפטנט החדש. נכנסתי הביתה, ומייד אשתי התחילה עם "למה לא הורדת את הזבל?!". עניתי לה "אני עפר לרגליך". היא הסתכלה בי רגע אחד, ושאלה "נו? ומה חדש בזה?".
