יסלחו לי כל אותם בכירי צה"ל לשעבר, כמו אהוד ברק, יורם יאיר ואחרים, שקשרו כתרים לראשו של דן חלוץ בשל התפטרותו. מהלך ההתפטרות היה אחד המעשים המסואבים ביותר שנעשו במדינת ישראל, ודן חלוץ ראוי בגינו לגינוי ולהדחה מתפקידו באי-כבוד.
מאחר שבמאמר זה אזכיר גם את עמיר פרץ, אסביר תחילה בקצרה את דעתי עליו. לדעתי, עמיר פרץ אינו ראוי לשמש שר הביטחון, לא רק בשל מחדלי המלחמה. הוא אינו ראוי לכך, בראש ובראשונה, בשל תמיכתו ב"הינתקות" ובשל הימנעותו האתרוגנית משלילת התנהגותו המושחתת של שרון בקשר לאותו מהלך מתועב.
אך לא די בכך, מה גם שזוהי דיעה "פוליטית", כביכול. לאחר מלחמת לבנון השניה, בעוד בשאר אסד מאיים כי סוריה תחזיר לידיה את הגולן במלחמה, אם לא תשיג זאת בדיבורים, השמיע עמיר פרץ דיבורים בתקשורת, שמשמעותם המעשית היתה זחילה לרגלי אסד ותחנונים כי ישב לשולחן הדיונים עם ישראל. אפילו העלוב שבין סוחרי השוק אצלנו היה מבין, כי זהו ההיפך מהדרוש לתשובה לשחצנותו של אסד, במיוחד על-פי מושגי חלק זה של העולם, שלא לדבר על רמיסת הכבוד הלאומי שלנו בידי מי שהופקד על בטחוננו הלאומי ועל צה"ל.
בכלל, אין צורך להסביר מדוע עמיר פרץ אינו מתאים ואינו ראוי לכהן כשר הביטחון. אין צורך בהסבר כזה לישראלי הסביר והמצוי, החש בכך בעצמותיו, בדיוק כפי שאין צורך להסביר מדוע בחורה א' היא יפהפיה ולעומתה בחורה ב' מכוערת. אם אינך עיוור, אתה מבחין בכך ללא צורך בהסבר. על-פי האמרה הנדושה, מה שנראה כברווז, מגעגע כברווז ומהלך כברווז, הוא ללא ספק ברווז. ועמיר פרץ באמת נראה, מגעגע ומהלך כברווז, כלומר כמי שאינו ראוי ואינו מתאים לכהן כשר הביטחון.
אך נחזור לדן חלוץ. כל הדברים שנכתבו כאן לשלילת התאמתו של פרץ לכהן כשר הביטחון, הם בתחום זכותו של כל אזרח במתיחת ביקורת על הדרג הפוליטי. במדינה דמוקרטית מתוקנת, זכותי וזכותם של שאר האזרחים היא לחשוב ולומר שמנהיג פלוני הוא מטומטם, חדל-אישים ורחוק מהתאמה לתפקידו, בעוד הוא חייב לקבל את דעתנו זו בהכנעה. התשובה הראויה לדיעה זו היא מאמץ נוסף מצידו, לשפר את תפקודו ולהראות כי שגינו. ואולם, כשמדובר בקצין צה"ל, לא כל שכן ראש המטה הכללי, ששר הביטחון ממונה עליו, חובתו היא להתייחס אל השר – ואל כל שר אחר – במלוא הכבוד הראוי והשמור לו, כשר הביטחון של מדינת ישראל, גם אם בליבו הוא סבור כמוני שהשר הוא אפס מוחלט. כך בדיוק עליו לנהוג גם כלפי מפקדיו, שכן זוהי משמעותה של המשמעת הצבאית, שבלעדיה הצבא הוא אספסוף מסוכן.
דן חלוץ הוכיח יותר מפעם אחת, כי שיקול דעתו והתנהגותו חורגים לפעמים מגבול הסביר והראוי. כך היה בדברי השחץ על מותם של אזרחים וילדים בהפצצה בעזה, שאני משוכנע כי היתה צודקת וחיונית למרות ההרוגים הרבים בה, אך מפקד חיל האוויר לא היה צריך לדבר עליה בסגנון שחצני ומזלזל. אובדן חיי אדם, גם אם הם פושעים ולבטח כשאינם כאלה, אינו נושא להתבדחות ולזלזול בנוסח "מכה קלה בכנף". רק אטום-לב ושחצן ללא תקנה, נוסף להיותו חסר הבנה בדבר פירוש אמירתו בעולם, מדבר כך על הריגתם ללא-כוונה של 15 בני-אדם, שבהם גם ילדים קטנים.
דן חלוץ הוכיח אטימות מוחלטת, בעסקו במכירת תיק ההשקעות שלו בעצם הרגעים שבהם היה כבר ידוע כי חיילי צה"ל נהרגו ונחטפו בגבול הצפון, והממשלה עמדה להתכנס לדיון בשאלה האם לצאת למלחמה אם לאו. גם אם השיחה עם פקיד הבנק תוכננה לפני האירועים, היה על חלוץ לומר למזכירתו – בעצם, לא לומר אלא להרים קולו ולדפוק על השולחן – "לא עכשיו!". כשנודעה הפרשה ברבים, בחר חלוץ לומר כי "גם לי יש משק לדאוג לו" – אמירה אטומה ושחצנית, שהתעלמה מהעובדה שבאותן שעות יצאו לקרב או עסקו בהכנות לו אלפי חיילים אחרים, שלכל אחד מהם היה "משק לדאוג לו" אך לא עמדו לרשותו לשכת הרמטכ"ל על סידורי הנוחיות שבה. וכאשר מנכ"ל הבנק, גליה מאור, הורתה לחקור כיצד הודלפה הידיעה לציבור, היה על חלוץ לבקש ממנה לחדול מכך, באמרו: "אילו הייתי אני פקיד הבנק, ונודע לי כי הרמטכ'ל עסק במניותיו ביום פתיחת המלחמה, הייתי גם אני מדליף מעשה מכוער זה לתקשורת. הניחי לפקידים ואין לי טענה כלפיהם".
חלוץ לא נהג כך, ולאחר המלחמה אף התעקש על הישארותו בתפקיד למרות כשלונו המחפיר של צה"ל במלחמה. לא יועילו דיבורי הבל, כמו אמירתו כי הישגינו היו "בינוניים". כמו הברווז של פרץ, כן גם כשלון הרמטכ"ל אינו זקוק לפירושים: לאסוננו ולמגינת ליבנו, כל ילד מבין שצה"ל נכשל, וילדי חיזבאללה מבינים זאת טוב מכולם.
לשיא הגיע חלוץ, בהקפידו לנהל את התפטרותו המשונה והמאוחרת בפנקסנות קטנונית ומכוערת, שפגעה בסדרי השלטון ובמשמעת הקפדנית שהרמטכ"ל מצווה עליה יותר מכל אדם אחר. מסירת מכתב ההתפטרות לראש הממשלה במקום לשר הביטחון, והעלמת המידע על כך מהשר במשך כשלוש יממות, נועדו בעליל לחסל חשבון קטנוני עם השר, ולהוכיח לציבור כולו כי חברי המטה הכללי והרמטכ'ל בראשם "אינם סופרים" את עמיר פרץ. באותה מידה ממש, יכול חלוץ לשפוך על ראשו של פרץ עביט שופכין, או לבעוט באחוריו בפומבי. אהוד אולמרט, חדל-אישים בפני עצמו גם ללא קשר לחשדות בדבר שחיתותו, שיתף פעולה עם פנקסנותו של חלוץ ונמנע מכל שיחה על נושא חשוב-מאין-כמוהו זה עם שר הביטחון, אך התנהגותו הנלוזה של ראש הממשלה אינה מפחיתה מחומרת מעשהו של הרמטכ"ל.
דן חלוץ שכח, ככל הנראה, שסדרי ממשל וצבא תקינים אינם רק מדים מגוהצים והופעה מלאת ביטחון עצמי, עם כנפי צניחה וטיס. הפגיעה בכבודו של השר הממונה עליו משמשת לקח בל-ישכח לכלל הציבור הישראלי, הנגוע ממילא בזלזול מחפיר בסדרי השלטון והחוק, ברכוש הציבורי, במשמעת, בתקינותם של הליכים ובכללי נימוס בסיסיים. נגועים בכך פוליטיקאים, פקידי ממשלה ואפילו שופטים – גם "האקטיביזם השיפוטי" נכלל בבעיה לאומית זו – ואין תימה בכך שרק קומץ של תמהונים אינו נכלל בעדר הגדול הזה, שאין בעולם כולו ציבור הנוהג כמותו.
דן חלוץ ראוי לשחרור מצה"ל, לא בכבוד ובטקסים, אלא באי-כבוד ואפילו בשלילת דרגותיו, בנוסח הידוע בעולם בכינוי Dishonorable Discharge: "פיטורין מהשירות הצבאי באי-כבוד". אל תזכירו לי את "תרומתו העצומה לבטחון המדינה" ואת "זכויותיו" בשירות בן 40 שנה. כמוהו יש רבבות אנשי מילואים וחיילים בצבא הקבע, מה גם שעל שירותו קיבל חלוץ שכר יפה מאוד ורופד בתנאי שירות שאין דוגמתם בשירות המדינה כולו, והוא עתיד לקבל פנסיה נאה ביותר. הכלל היהודי העתיק הוא כי יש ואדם מאבד עולמו בשעה אחת, חרף זכויותיו קודם-לכן, ודן חלוץ מתאים מאוד לתיאור זה. הוא פגע קשות בכבודנו הלאומי, בסדרי השלטון המחייבים אותו יותר מכל אדם בהיותו מפקד הצבא, ולדעתי העליב את הציבור בבזותו את שר הביטחון ואת הממשלה.
למרבה הצער, עמיר פרץ מחל על כבודו, שלא כראוי, ולא בוש בהופעה משותפת עם חלוץ בטקס סיום קורס חובלים. באותו טקס אף קשר פרץ כתרים ותשבחות לראשו של האיש אשר, פחות מיממה לפני-כן, נודע לציבור כולו כי ירק בפרצופו ובעט באחוריו. היתה זו הוכחה נוספת לתחושה של הציבור, כי פרץ לא זו בלבד שאינו ראוי להנהיג את העדר – אפילו על החמור שבמאסף אין הוא יודע לרכוב כראוי. אילו היה פרץ ראוי לתפקידו ולתוארו, היה מפרסם הודעת גינוי לדרך שבה בחר חלוץ ומבהיר כי לא יופיע עוד עימו ברבים, לכל הפחות כל עוד הלה לא התנצל בפומבי ובפה מלא על דרכו המכוערת. אילו עשה פרץ כך, היתה זו מבוכה קטנה מהמבוכה שגרם ומביזוי מעמדו של שר הביטחון, בדרך שבה נהג.
ברור לי כי אין כיום מי שיעלה בדעתו ויהיה מסוגל לנהוג בדן חלוץ בדרך המוצעת כאן, שכן חדלי-אישים ומושחתים לרוב אוחזים בחבל המוליך אותנו, כפי שהוכח בשנה האחרונה, מדחי אל דחי.
