ארץ ישראל פורחת

לכבוד יום העצמאות ניתחתי את שירו של המשורר הרצל חקק "ארץ שוממה פורחת" אשר פורסם בספרו "אנא בכוח, אנא בשיר". בשיר זה מנשבת אווירת תקומה ועצמאות של אומתנו.

הרצל חקק / ארץ שוממה פורחת

אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה פּוֹרַחַת אוֹתִיּוֹת
וְשָׁרָשִׁים. לְיַד עֲצֵי הָאֶקָּלִיפְּטוּס
חַיִּים עִבְרִיִּים. הַנּוֹף נִרְאֶה אַגָּדִי
וְהַמַּחֲלָה הַנִּסְתֶּרֶת קָשָׁה. הַכְּתִיבָה
תְּתַרְגֵּם כָּל אִוְשָׁה. תַּבְעִיר אוּדִים
לִבְעֵרָה חֲדָשָׁה.
תְּנוֹפֵף הֲדוּפָה כֶּתֶר רֹאשׁ. פִּיהָ
לְמַלְקוֹשׁ: תַּם זְמָן. כָּאן דּוֹר חָדָשׁ
יִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ הַשָּׂפָה.
מִסִּפְרוּת קָם
עַם וּמִמַּעֲמַקִּים אֵלָיו
קוֹל עֲנוֹת. עִבְרִית עַתִּיקָה
מִתְחַדֶּשֶׁת לִימֵי קְטַנּוֹת.
כָּנָף חוֹתֶרֶת. הֲבָרָה קָשָׁה
לָעִבְרִית. לִמְצִיאוּת נִלְחֶמֶת.
סִפְרוּת קָמָה מִסִּפּוּר מַעֲשֶׂה
וּפִיּוּט. וְדִמּוּי. לַהֲוָיָה נוֹשֶׁמֶת.
חַיֵּי חֹל וּמַעְיַן רֶגֶשׁ מִתְחַבְּרִים
לְזֹהַר שָׁנִים. שִׁיבָה אֶל לֵב הַבְּאֵר:
פֶּלֶא חַיִּים כָּתוּב
וּמְשׁוֹרֵר, אֶלֶף יָקִיץ
וִידַבֵּר. לְבַטֵּא הֲוָיָה מִשְׁתַּנָּה
מִתְעוֹרֶרֶת. יֵשׁ דֶּרֶךְ.
מִתְפַּלֶּלֶת בֵּין הַצֵּרוּפִים הָרוֹטְטִים
נְשָׁמָה אַחֶרֶת.

מארץ שוממה לארץ פורחת

הארץ הייתה שוממה, אך עם ישראל הפריח את השממה וברוך ה' הארץ משגשגת ופורחת. ה' הבטיח "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו, ל"ב). לפי פסוק זה מובטח לעם ישראל שבזמן היותנו בגלות - הארץ תהיה שוממה, והגויים לא ייהנו מגידוליה ומפירותיה. הארץ פורחת רק כאשר בני ישראל נמצאים בה.

"אָמַר רַבִּי אַבָּא: "אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל"ו, ח') "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (מסכת סנהדרין דף צ"ח, עמוד א'). רש"י פירש: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה". כאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל - ברור וגלוי שזוהי גאולה.

הסופר מארק טוויין ביקר בארץ ישראל בשנת תרכ"ז (1867) וכתב: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין... ים המוות (ים המלח) וים הגליל (ים הכינרת) נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".

לעומת זאת, כיום אנו זוכים לראות בעינינו את התגשמות נבואות הנחמה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (בכל השנה נעשות פעולות חקלאיות: חריש, קציר, בציר, זריעה. כאשר מסיימים פעולה אחת, מיד מתחילים פעולה אחרת) וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (שוממות) - וְיָשָׁבוּ (יגורו בערים שבנו), וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱלֹקֶיךָ" (עמוס ט', י"ג-ט"ו).

הרצל חקק כתב: "לְיַד עֲצֵי הָאֶקָּלִיפְּטוּס /חַיִּים עִבְרִיִּים. / הַנּוֹף נִרְאֶה אַגָּדִי / וְהַמַּחֲלָה הַנִּסְתֶּרֶת קָשָׁה". יהודים באו לארץ מארצות שונות כדי ליישב את השממה, לייבש את הביצות ולמגר את מחלת המלריה. לשם כך הם שתלו עֲצֵי אֶקָּלִיפְּטוּס.

המשורר כותב שהפריחה הייתה בשני מישורים: אוֹתִיּוֹת וְשָׁרָשִׁים. פריחה ברוחניות, בכתיבה, ופריחה באופן ממשי בנטיעת עצים.

תרומת הכתיבה לפריחת העם בארצו

הרצל חקק וגם אחיו בלפור חקק ומשוררים נוספים תרמו לפיתוח השפה ולהפצתה והפנמתה בקרב בני העם, והם ממשיכים בכך לאורך השנים. יפה כתב המשורר בשירו זה: "הַכְּתִיבָה / תְּתַרְגֵּם כָּל אִוְשָׁה. תַּבְעִיר אוּדִים / לִבְעֵרָה חֲדָשָׁה. / תְּנוֹפֵף הֲדוּפָה כֶּתֶר רֹאשׁ. פִּיהָ / לְמַלְקוֹשׁ: תַּם זְמָן. כָּאן דּוֹר חָדָשׁ / יִוָּלֵד אֶל תּוֹךְ הַשָּׂפָה". בכתיבה יש פוטנציאל רב, בכל יום ועל כל מאורע אפשר לכתוב. כל נושא וכל עניין הם רעיון לשיר או לסיפור. הכתיבה מעוררת את החיוּת, כביכול היא מפיחה אש באודים קיימים כדי שלא ייכבּוּ אלא יידלקו מחדש.

האודים שבשיר הזכירו לי את הפסוקים: "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד', י"א), "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג', ב'), האוד הוא גזיר-עץ שנותר לאחר שיש שריפה. אומרים ביטוי זה גם על אנשים שניצלו מהרג. אולי הרצל חשב על היהודים שעברו את השואה ועלו לארץ מהארצות בהן גרו. כאן, בארץ היה עליהם לבנות את חייהם מחדש וגם ללמוד לדבר עברית.

בוודאי עלה במחשבתו של הרצל הפסוק: "אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה..." (ישעיהו ז', ד'). הנביא ישעיהו אמר לאחז מלך יהודה שלא יפחד משני המלכים שקמו כנגדו, רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, כי הם כבר כמו "זנב" של "אוּד", בדל של גזיר-עץ שעדיין עולה ממנו עשן, אך עוד זמן מה הוא יכבה. בשיר יש אודים, גזרי עץ, ואפשר להבעירם כך שיבערו מחדש.

תקומת השפה

השפה העברית קמה לתחיה. הכירו אותה מכתבי הקודש ומארון הספרים היהודי: תנ"ך, משנה, תפילה, פיוטים, מדרשים ושאר הספרים שנכתבו בעברית. היו שהתנגדו לדבֵּר ב"שפת הקודש" ביום יום. הרצל חקק תיאר את השפה העברית בהאנשה, כביכול היא מלכה עם כתר לראשה, אך הודפים אותה כדי לסלקה והיא לא מוותרת. מנופפת כדי שישימו לב לכתר שעל ראשה "תְּנוֹפֵף הֲדוּפָה כֶּתֶר רֹאשׁ". השפה מדברת וקובעת עובדה. היא מכריזה ומיידעת את האנשים ששומעים את דבריה: יקום דור שמֵעת לידתו והלאה ילמד עברית וידבר בה.

"לִמְצִיאוּת נִלְחֶמֶת" - היו מאבקים בקשר לשפה שבה ידברו, ולשפה שבה ילמדו בבתי הספר. הייתה "מלחמת שפות" בין אנשי התנועה הציונית, שצידדו בעברית כשפת ההוראה, לבין מנהלי חברת "עזרה" אשר התעקשו שההוראה תהיה בשפות זרות. בשנת 1913 ביקשה חברת "עזרה" של יהודי גרמניה להקים את הטכניון בחיפה מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. בעברית היו חסרים מונחים ללימוד השכלה מדעית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי.

אליעזר בן-יהודה היה שם העט בו חתם על מאמריו אליעזר פרלמן (1858-1922). הוא דיבר וכתב על הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, עמל על כתיבת מילון עברי מקיף, פעל להשארת הנושא בתודעה ונלחם נגד מתנגדי התהליך. במאמר "שאלה נכבדה" כתב: "יש לנו שפה בה נוכל לכתוב... וגם לדבר בה יש לאל ידינו - אם אך נחפוץ". הוא הקדיש את כל כולו למפעל הפיכת העברית הכתובה העתיקה לעברית חיה, תוססת ומדוברת.

במושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ הוקמו בתי ספר עבריים. ובעליות הבאות כבר היה ברור שעברית היא שפתנו ורצוי לכל עולה ללמוד לדבר בה.

"מִסִּפְרוּת קָם / עַם וּמִמַּעֲמַקִּים אֵלָיו / קוֹל עֲנוֹת. עִבְרִית עַתִּיקָה / מִתְחַדֶּשֶׁת לִימֵי קְטַנּוֹת". בן יהודה הבין שעם חייב שתהיה לו שפה מיוחדת. לעם ישראל הייתה שפה עברית שנמצאה בספרות מהתנ"ך ואילך. כביכול העם שמע "קוֹל עֲנוֹת" שקרא לו ממעמקים. משה אמר ליהושע ביטוי זה כאשר ירד מהר סיני עם הלוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה (אין קול של ניצחון) וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה (אין קול של הפסד) - קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות ל"ב, י"ח) . משמעות הצירוף "קוֹל עַנּוֹת" היא צלילים הנשמעים למרחוק. נעמי שמר כתבה צירוף מילים זה בשיר "לו יהי": "מה קוֹל עֲנוֹת אני שומע? / קול שופר וקול תופים / כל שנבקש לו יהי". שאלתה היא: מה פשר אותו קול ענות הנשמע למרחוק?

השפה העברית החלה להיות מדוברת גם בריכוזים היהודיים מחוץ לארץ ישראל. בתחומי פולין ההיסטורית (כיום בשטחי פולין, ליטא, אוקראינה, בלארוס) החלו לקום בתי ספר עבריים בהם לימדו את כל הלימודים בשפה העברית. היו שזלזלו ברעיון החייאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך. אפילו בנימין זאב הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".

המגיד מלוצק, סופרו של המגיד ממזריטש, כתב בספרו 'דברת שלמה': "כיון שעיקר הדיבורים והאותיות - שורשם הם בארץ ישראל הקדושה, אם כן מוכרח שהעם היושב עליה יהיו מדברים בלשון הקודש, שהיא הדיבור הקדוש, שבו נבראו כל העולמות. ואם אינם מדברים בלשון הקודש, אם כן, הארץ אינה שייכת להם".

"עִבְרִית עַתִּיקָה / מִתְחַדֶּשֶׁת לִימֵי קְטַנּוֹת" - השתמשו בשפה העתיקה לא רק לעניינים שבקדושה, אלא לחיי היום יום. מילים רבות הומצאו על-ידי בן יהודה (תשבץ, גלידה ועוד) וגם על-ידי ביאליק (תגובה, מטוס, צרצר ועוד) ואנשים נוספים.

"סִפְרוּת קָמָה מִסִּפּוּר מַעֲשֶׂה / וּפִיּוּט. וְדִמּוּי. לַהֲוָיָה נוֹשֶׁמֶת" - היהודים הכירו את התפילות, את הפיוטים וכן סיפורי מעשיות, אולי בעיקר על צדיקים ואנשים שפעלו לאורך ההיסטוריה, אך העברית ה"ספרותית" נשמעת מליצית בחיי היום-יום. כאשר דיברו בה פעלה דינמיקה של המצאת מילים חדשות ואף מילים של עגה ("סלנג") שזו "הֲוָיָה נוֹשֶׁמֶת" שמתפתחת ומתחדשת.

פעולת המשורר

"חַיֵּי חֹל וּמַעְיַן רֶגֶשׁ מִתְחַבְּרִים" - המשורר מחבר בכתיבתו אירועים של חַיֵּי חֹול עם מעיין הרגש שקיים בקרבו. הוא יכול לתאר עניין כביכול שגרתי, באופן מיוחד שיוצר אור לאורך שנים "לְזֹהַר שָׁנִים". המשורר חש כשב אל "לֵב הַבְּאֵר". הבאר מלאה מים חיים ואפשר לדלות ממנה רוב טוב. הבאר היא ארון הספרים היהודי ממנו אפשר לדלות עוד ועוד "מים חיים" שהם "פֶּלֶא חַיִּים כָּתוּב".

"וּמְשׁוֹרֵר, אֶלֶף יָקִיץ / וִידַבֵּר. לְבַטֵּא הֲוָיָה מִשְׁתַּנָּה / מִתְעוֹרֶרֶת" - המילה "אֶלֶף" אינה מספר מדויק, אלא מורה על פעמים רבות או על שנים רבות, ככתוב: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (תהלים צ', ד'). המשורר יתעורר ויאמר את דברו כשיר. כך יבטא את ההוויה של "התעוררות" השפה העברית מהיותה כתובה בספרי הקודש לחיים התוססים בכל יום מחדש.

יפה השימוש בשני פעלים המתארים קימה באותו משפט: המשורר "יָקִיץ" והשפה העברית "מִתְעוֹרֶרֶת". זמני הפעלים שונים בכוונה: לגבי המשורר נאמר שהוא "יקיץ" בזמן עתיד "וִידַבֵּר", בעוד שלגבי השפה נאמר בזמן הווה "מִשְׁתַּנָּה" ו"מִתְעוֹרֶרֶת". זהו "הווה מתמשך" כל הזמן, בכל יום היא "מִשְׁתַּנָּה" עוד ועוד ו"מִתְעוֹרֶרֶת" לחיים על-ידי המצאת מילים חדשות ו"סלנג" עדכני.

דרך מיוחדת

יֵשׁ דֶּרֶךְ. / מִתְפַּלֶּלֶת בֵּין הַצֵּרוּפִים הָרוֹטְטִים / נְשָׁמָה אַחֶרֶת.

המשורר בטוח ש"יֵשׁ דֶּרֶךְ" לבטא את מחשבותיו ותחושותיו בשפה העברית. יש צירופי לשון הלקוחים משפות זרות בהן דיברו היהודים בארצות מוצאם בגולה, ויש המושפעים מאנגלית, ערבית, יידיש ועוד שפות שיש הדוברים אותן כיום בארצנו.

ייתכן שהדרך עצמה כביכול "מִתְפַּלֶּלֶת". אולי בקשתה ש"הַצֵּרוּפִים הָרוֹטְטִים" שממציאים חדשים לבקרים, יחזיקו מעמד לאורך שנים ויהיו ברורים לקוראים ולשומעים. ייתכן ש"נְשָׁמָה אַחֶרֶת" היא זו ש"מִתְפַּלֶּלֶת" בעברית על העברית.

השיר מסתיים במילים "נְשָׁמָה אַחֶרֶת" המזכירות את הפסוק: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיהו מ"ב, ה').

לסיכום

העברית "חיה ונושמת", והכותבים ובתוכם הרצל חקק ואחיו בלפור חקק, הם כמתעוררים בכל פעם מחדש כדי לכתוב בה ועליה. הרצל ובלפור זכו לברכת הדרך של הסבים שלהם לכתיבתם הספרותית. בראיונות איתם אמרו שהסבים היו להם אבות מייסדים של זהותם ושל כתיבתם. בפסטיבל "דורש שירה" מספר 3 שנערך בשנת 2023 הרצל חקק אמר: "הסבים שלנו סללו לנו את הדרך בשירה".