בתודעת הפוליטיקלי קורקט של אלה שהפרוטה מצויה בכיסם, האחד במאי הוא ביטוי לאנכרוניזם. השלטון הסובייטי, עסקני הסתדרות לוגמי תה, עולם האתמול של אידיאולוגים סהרוריים. הבורות, האינטרסנטיות והצביעות מסייעים כבר שנים להעצמת תרמית הזיכרון הזו. התרמית מצידה תורמת להגדלת רווחיהם של אלה הנמצאים במרומי האולימפוס החברתי והכלכלי של ישראל ולעוצמתם הפוליטית. לכן מן הראוי להזכיר, חזור והזכר, ממש כמו בליל הסדר, את חשיבותו של האחד במאי. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מההיימרקט.
בתנאי עבדות ובסיכון חיים
מסורת האחד במאי החלה בשיקגו בשנת 1886, והיא מציינת את זכר המהומות בהיימרקט, כמו גם את ההישגים החברתיים והכלכליים של תנועת העובדים העולמית. אולם כבר בשנים שלפני כן עבדו רוב העובדים שישה ימים בשבוע, שתיים עשרה שעות ביום, בלא חיי משפחה, בתנאי עבדות שסיכנו את חייהם, ותמורת שכר עלוב.
כתגובה לתנאים הבלתי אנושיים דרשה הפדרציה של איגודי העובדים בארצות הברית יום עבודה בן שמונה שעות. על-פי הדרישה, הסדר זה אמור היה לחול באחד למאי 1886, כאשר אם לא, תוכרז שביתה כללית, וכך אכן קרה. ב-1 במאי החלה השביתה, והיא לוותה בהפגנות המוניות, בהן יצאו כארבע מאות אלף איש לרחובות. בשלוש תקפה המשטרה את העובדים, שקיימו משמרת בכניסה למפעל מק קורמיק, הרגה שישה ופצעה רבים נוספים.
למחרת נאספו עשרות אלפי עובדים בשיקגו, והפגינו במחאה על הטבח תחת הכותרת: "המשטרה הרגה שישה מפגינים שובתים, בשם בעלי ההון והמפעלים". האמירה הזו מתייחסת לא רק לניסיון לפגוע בשביתה אלא גם לקשר ההדוק בין המשטרה לבעלי ההון, שסיפקו את הכסף והנשק. הכרוז הסתיים בקריאה של העובדים לחמש את עצמם להגנה עצמית. למחרת היום נערכה הפגנת ענק נוספת בכיכר היימרקט. לאורך כל היום תקפה המשטרה את העובדים. במהלך ההפגנה הוטלה פצצה, כנראה ע"י סוכן משטרתי, והרגה 21 אנשים, ביניהם מספר שוטרים. המשטרה ניצלה את המצב, פתחה בירי מסיבי, והרגה עשרות עובדים.
מאוחר יותר, שמונה ממנהיגי ההפגנה נעצרו, ונערך להם משפט ראווה. התביעה טענה, שמות השוטרים נגרם מהסתה של מנהיגי העובדים. שבעה מהם נדונו למוות, ואחד ל-15 שנות מאסר. בעקבות גזר הדין פרצו הפגנות פועלים במקומות שונים ברחבי העולם. מושל אילינוי חנן שניים ממנהיגי העובדים. בשנת 1987 הוצאו להורג בתלייה ארבעה מהם, ומנהיג נוסף התאבד לפני הוצאתו להורג. שש שנים לאחר מכן הכריז מושל אילינוי, שהמשפט היה מאופיין בהיסטריה. השופט וחבר המושבעים - שכלל אנשי עסקים וקרובים של השוטרים - היו כולם מוטים נגד העובדים. מושל אילינוי קבע כי מנהיגי העובדים היו חפים מפשע, וכיום מוצב גלעד לזכרם בעיר שיקגו.
זאת אף זאת, ב-1889 הכריז האינטרנאציונל השני על אחד במאי כיום מאבק בינלאומי ליום עבודה בן שמונה שעות. עם הזמן הלכו הפגנות אחד במאי והתפשטו למדינות נוספות, והפכו להמוניות יותר. מאוחר יותר קיבל האחד במאי משמעויות נוספות, כדוגמת המאבק נגד הפאשיזם באירופה, המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, ומאבקים רבים נוספים של עובדים, הנלחמים בדיכוי הקפיטליסטי. במשך השנים הקריבו עובדים רבים את חייהם בהפגנות הללו. בטורקיה, שם היו ההפגנות בלתי חוקיות במשך שנים רבות, יצאו העובדים שנה אחר שנה להפגין, כשהם נתקלים באלימות משטרתית קשה.
גידול בצמיחה לעומת ירידה במצב העובדים
קשה לחשוב על זמן מתאים יותר בישראל להיאבק על ערכי האחד במאי: יום עבודה בן שמונה שעות, תשלום שכר עבור ביצוע עבודה, הפסקת הניצול על-ידי מעסיקים, זכות ההתאגדות, וזכויות לביטחון סוציאלי, כגון הזכות לחיים בכבוד בהיעדר תעסוקה ולעת זקנה. לרגל האחד במאי הוציא בעבר מרכז אדווה מסמך המצביע על הרלוונטיות והחשיבות של האחד במאי.
מתמצית הדוח (בסיכומם של חיים ביאור רותי סיני) עולה כי "הירידה בתמורה לשעת עבודה התחילה בשנות האינתיפאדה, אך המגמה לא השתנתה באופן משמעותי בשנות הצמיחה שבאו אחריה. התמורה לעבודה כיום עדיין נמוכה משהייתה ב-2000 וב-2001... לעומת זאת, בעוד שבשנים 2003-2001 שיעורי הגידול בתוצר לשעת עבודה היו נמוכים וב-2002 התוצר אף ירד, ב-2005-2004 נרשמו שיעורי גידול נאים. לפיכך, גל הצמיחה הנוכחי מתאפיין בכך, שהגידול בערך המיוצר על-ידי העובדים גבוה מהגידול בתמורה שהם מקבלים... בעוד שהצמיחה מביאה עמה גידול חד בחלקם של בעלי ההון, חלקם של העובדים מצוי בירידה".
מי שעתיד החברה הישראלית חשוב בעיניו, ומי שחושב שלעובדים מגיע יותר מפרי עמלם, חייב למצוא עצמו באחת מהתכנסויות האחד במאי. חבל שאין ביכולת תנועות הנוער, ההסתדרות, והארגונים החברתיים לערוך כינוס רב עוצמה אחד, שיציג בפני הציבור תמונה של חברה שאינה נגועה ברוע האטומי הקפיטליסטי. חברה שבה הטוב אינו נמדד במדדים כלכליים של צמיחה, גרעון וריבית, אלא ביחסה לעובדים, לילדים ולזקנים. יש לזכור, כי חברה הצומחת לשום מקום אינה ראויה לתואר חברה טובה, גם לא לתואר כלכלה טובה, ולא לתואר של חברה בכלל. היא אינה יכולה להיקרא חברה אם היא אינה צודקת.
