מאורעות הימים הופכים במשך הזמן לחומר גלם ספרותי, וכאשר מדובר בתמונות הקשות של ההינתקות, היה צפוי שיגיע התיעוד הספרותי של הכאב ושל השבר. ספרה של אסתר זילבר ויתקון "חוצה שומרון" השמיע את צעקת העקורים בעוצמה רבה ובכלים אמנותיים. משבר ההינתקות וכאב העקירה ליווה אותנו כצופים וכקוראים בשנה האחרונה בעיקר בדיווח החדשותי השוטף, ולא מעטים נרעשו כאשר חזו בתלאות העקורים בסיקור בכלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית.
אסתר זילבר ויתקון נולדה בחיפה בשנת 1953 וגדלה בטבעון שבגליל התחתון. כמשוררת ינקה את אהבתה לטבע ממחוז ילדותה. גבעות שפרעם ועמק יזרעאל מהדהדים בשירתה המצטיינת בתיאור מראותנוף ארץ-ישראלים. שפת שירתה יונקת מרבדי השפה העברית הקדומה - התנ"ך ושפת התפילה והעברית המודרנית. אסתר משוררת וציירת זה עשרים שנה. חברה באגודת הסופרים העברים. זכתה בפרס ראש הממשלה בשנת 1998. מרצה לספרות במכללת "אורות" ומלמדת נוער מנותק בפרויקט היל"ה. לימדה ספרות בתיכון במשך עשרים ושבע שנים. בעשרים ואחת השנים האחרונות היא מתגוררת עם משפחתה באריאל שבשומרון, וחווית חיים זו מוצאת את ביטויה בספריה: "חלון נבו" "רפואת הצבעים", "קיץ 99" ו"חוצה שומרון". אסתר זילבר הוציאה לאור גם ספר ילדים ושמו "מה קרה בגינתנו הקטנה".
ספרה החדש של אסתר זילבר ויתקון אינו דומה לספרי שיריה הקודמים והוא קרוב יותר לז'אנר של כתיבה תיעודית, יותר יומן אישי. ספרה החדש "חוצה שומרון", מגיע כספר של שליחות הבא לומר - אי אפשר לשכוח זאת, והוא מתעל את הרגשות והכאב לעבר הביטוי הספרותי העמוק, הנוקב, הנוגע בעצבים החשופים.
כוחו של הספר וכוחם של השירים הוא בשידור העוצמה הסמויה במלים. המשוררת אינה מדווחת תיאורים קשים מן השטח ואינה מציירת תמונות קשות של עקירה ושל זוועה. הצעקה שלה בוקעת מן השורות השקטות, מן הצעקה הקפואה החותכת את האוויר ומשתקת הכל. בין השיטין אנו חשים שהעקירה והדורסנות השחיתו מקומות ופגעו בנופי בראשית, ואנו חשים את מורשת הדורות: את המתח בין כותרות העיתונים ודיווחי החדשות לבין פסוקי המקרא וההבטחה הקדומה. אסתר זילבר ויתקון לוקחת אותנו למחוזות אחרים, להבנה אחרת של הדברים, של הקורה. נפגשנו עמה כדי להבין כיצד אפשר להעביר מסר וכאב באמצעות המלים.
מהי השירה בעינייך, מה מוביל אותך לכתוב שיר, השראה, כאב, כורח כתיבה? שירה בעיני הוא מבע מצומצם המחולל ריגוש עמוק בשל איכותו הפשוטה והמורכבת בו בזמן. יש בה מחוויית הגילוי שבין הכותב והקורא כאחד. מה מניע אותי לכתוב? בעיקר התפעמות. והרצון להעביר את עולמי הפנימי הלאה. התקשורת השגרתית, ואפילו זו שאינה שגרתית -עם חברה טובה, ואף עם חברה בנפש - אינה יכולה לבטא את המחשבות והרגשות היותר דקות, והיותר מורכבות. ובהן אני רוצה לשתף את האחרים, וגם להנציח עבורי ואולי עבור אחרים את החולף והמתכלה ביצירה הרוחנית. למרות שהיומרה להנציח היא פתטית , בכל זאת יש בי מין תשוקה קמאית לשמר את החולף והמתכלה לדורות הבאים. זה הרצון לתרומה רוחנית. כשם שאני נהנית מפרי יצירתם של אלו שקדמו לי, כך גם אני מקווה להעניק לאלו שיבואו אחרי.
אסתר, כתבת בעבר ספרי שירה נטו, האם התייחסותך לספר החדש היא כאל ספר שירה, ספר פרוזה, האם הספר נבנה כיומן התרחשות? אולי זה יפתיע אותך, אבל היה חשוב לי להוציא לאור מסמך אנושי-היסטורי בכלים מגוונים בהם הבעתי את עצמי, במשך שנות חיי בשומרון- בשירה, בפרוזה, וברשימות עיתונאיות. ניסיתי להציג טוטאליות של חיי בשומרון. מובן שלא הצלחתי. כי יש דברים שלא הכנסתי. הרבה מאוד עניינים אישיים, וחוויות שלא הספקתי לעבד כראוי באף אחד מן הז'אנרים הללו. קיבלתי משובים, שהוכיחו לי שהספר שיקף תחושות, הספר שיקף חוויות, שגם אנשים אחרים חוו ביש"ע. למדנו בפעם הראשונה לעומק, מה פרוש לחיות כאן.
ניכר כי כאב העקירה אינו מרפה. האם כיום לאחר שנה ויותר - משהו מהכאב הועם, האם העדויות שלך היו נכתבות היום אחרת? לא. הכאב מלווה בפלצות. כמו משהו נורא, שאתה מעולל לעצמך בעוצמות הרס, שלא תיארת שקיימות בתוכך, וקשה להבין. אתה לא מבין מאין ולמה זה בא. מין התפרצות איומה של האיד, שהשתלט על "הסופר-אגו" לזמן מה. התפרצות שהשאירה אותך מותש ונדהם וחרד מפני התפרצות וולקנית עיוורת שתבוא באחד הימים ולא תוכל להתכונן לה. למרות ששרון דיבר על מדינה פלשתינית וכו' לפני הבחירות, אבל זה ממש לא מסביר את ההרס הדורסני והטוטאלי, בקונטקסט הקיומי טרוריסטי שבו היינו מצויים. אם היתה השלמה אמיתית בין העמים הרי ודאי, שהיה אפשר למצוא פתרון אחר לגוש קטיף או להתיישבויות ביש"ע. המוח האנושי מספיק יצירתי כשבאמת רוצים ליצור מציאות של שלום ואחווה.
האפשרות שנעולל לעצמנו דבר כזה מצביעה על כך, שקיומנו כאן בארץ כולה אינו מובטח. אני אפילו צופה אפשרות, שבה נוותר על עצמאותנו מרצוננו ונבקש מאיזו ישות פוליטית חזקה, שתאפשר לנו לחיות כאן תחת חסותה. זה סוג של איתות שיש נכונות של הסתפקות באוטונומיה רוחנית-תרבותית. נכון, זה לא יקרה מחר, אבל התחושה קשה: זה עלול לקרות בשנים שיבואו. הלוואי ואתבדה. לעומת זאת, אני מרגישה ששבעים מיליון נוצרים אוונגליסטים, אוהבי ישראל, יעשו הכל כדי לשמור את ישראל כמדינה יהודית, ולהבטיח את קיומה הפיזי בעתיד.
האם לא היה חשש לכתוב על הדמעות והצער וההרס, לגעת בעט בעצבים החשופים. האם לא היה רגע של נסיגה, של רצון לברוח? לא. אבל תחושה של אוזלת המילה מול המציאות. ועם זאת הכרה שהכרחי לכתוב, ולהביע. כי זה עניין של כבוד אנושי. למחות, להפגין, לכתוב, לצעוק. גם אם זה לא יעזור. זה מותר האדם.
ספרך "חוצה שומרון", סוחף אותנו לעבר הביטוי הספרותי העמוק, הנוקב, הנוגע בעצבים החשופים. האם לא חששת שהקטעים הפוליטיים הישירים ייראו למבקרי ספרות כפלקט, כמאמר בעיתון? נמעני הספר אינם מבקרי הספרות אלא הציבור הישראלי כולו. וחבל לי נורא, שהספר לא מגיע לכל הציבור. זו תהיה החמצה אם הוא לא יגיע לכולם. לא התיימרתי לכתוב משהו ספרותי טהור. אלא כאמור מסמך אנושי-היסטורי. חשוב לי שהספר יגיע לידיים של היסטוריונים ושל חוקרי ארץ-ישראל, אף יותר מאשר לידי אנשי ספרות. המדיום הספרותי הוא רק אמצעי להביע את הכאב, החלום, והמחאה.
כיצד המגורים בתוך אותם מחוזות ביהודה ושומרון תדלקו את הכתיבה, את המחאה? היצירות בספר, לא היו יכולות להיכתב בשום אופן אילו לא גרתי בשומרון.
האם היו סיפורים אנושיים אמיתיים שרצית לבטא באמצעות השירים? השירים שלי למרות היותם תוצר של חיי בשומרון, יש בהם מבע אוניברסאלי על-זמני. כי להתפעם מן הטבע, ולחשוש מהתרסקותו של חלום, אלו חוויות כלל אנושיות. אומנם יש שירים אחדים שהם תלויי זמן ומקום קונקרטיים, אבל בתפיסה מיתית יהודית הם יכולים להיות רלוונטיים גם בדור אחר. כשם שהפיוט על נהרות בבל של גולי ציון מרטיט את לבנו עד היום.
ניכר כי את אוהבת לשאוב מן המקורות, להתכתב עם טקסטים קדומים ועם טקסטים שיריים מוכרים. האם זו מחויבות? רצון ליצור קשר? לא בהכרח. אלו הם אבני הבנייה שלי. פשוט. אין לי חומרים אחרים. וממה שיש לי אני בונה את יצירתי.
האם המהדורה החיוורת של הכאב בסיפור פינוי עמונה ובסיפור הפינוי של חומש יצרו בך רצון לכתוב ספר חדש? האם את חשה כשליחה שבאה להעיר את העם? האם יש בך רצון לשאת את לפיד הנביאה המטיפה מוסר? אלו משפטים גבוהים כל כך. קטונתי. אני קול קטן במקהלת קולות רבים וחשובים שנשמעים מכל הכיוונים. ברוך השם שאיני לבד. אולי כמשוררת, אין עוד אחת כמוני, שביטאה את חווית החיים בשומרון על יופיים ועל קושיים.
האם לאור תחושת המרירות והכאב יש לך אמונה בעם הזה, האם את חשה שיש תקווה להתיישבות ולציונות? יש אמונה עזה וגם חששות חזקים. מה יגבר על מה. הניוון והעייפות או האמונה והתחייה. האמונה וההתעוררות. כאדם מאמין אני רואה שיש התגברות, וצמיחה רוחנית וחומרית בכל המישורים, וניסיון להיות עם מוסרי ואנושי ברוח התורה והנביאים. הדרך עוד ארוכה וזה טוב, כי זה פותח אתגרים לפני הדור הצעיר. יש מעין חוקיות בעולם הרוח, שכל ירידה היא לצורך עלייה. כעת אחד האתגרים הכי חשובים זה להתיישב בתוך עם ישראל. בתוך הערים הגדולות והקטנות. הציונות הדתית צריכה להמשיך להוביל מהלך זה כי הוא חיוני. עמנו חייב להיות מאוגד כארבעת המינים.
ההתבדלות היא צרה מכוערת המרוששת את כוחו של העם הזה. סופם של היישובים האליטיסטים ביש"ע דומה במובן מאד עמוק ל"סופם" של הקיבוצים. הם חייבים להיפתח, והם כבר עושים זאת מכורח המציאות, לכל עם ישראל. וכמובן, הציבור הדתי לאומי צריך להוביל גם במאבק לצדק חברתי-כלכלי, כי זו המורשת התובענית ביותר שאנו נתבעים לה שוב ושב מתוך המקורות היהודים לאורך כל הדורות.
האם אחרי חשיפה כאב כה עצום, אין תחושה של התרוקנות, של הרגשה שיותר אי אפשר לכתוב? יש רצון לעבור למישור אחר, אולי לחלום אחר. אני אכן בתקופת יובש. אולי הנושא החברתי, מיזוג הגלויות, ימצא את ביטוי ביצירתי הפרוזאית. זה נושא חשוב ועוצמתי וכואב בחברה שלנו. בשירה אני נשארת נאמנה לנושא הנופים והטבע כמהות וכסמל.
שורות בעקבות הריאיון דבריה של אסתר בראיון נשמעים כדברי נבואה, וזה לפעמים נראה מוזר בתוך סיר הלחץ של החדשות והדי הדיווחים על צעידה לחומש ותוכניות הינתקות. המסר שלה ברור. מכל מקום, חשוב להגיע לספר שלה, לשירים. חשוב לקרוא את הביטוי האמנותי, כדי להבין את עומק הכאב, את עוצמת הצעקה.
אין זה ספר רגיל. כתיבה של שירה במהלך מאבק מתמיד על הקיום בין פיגוע לפיגוע, בין עקירה לעקירה, אינה תהליך קל. אסתר זילבר ויתקון נשמע ומדברת כמו הנביאים בתוך מחזור הגאולה והחורבן, וצופה לבית ישראל בזמן אמת: "באמצע קריאה בשירים/ באמצע מלים על כאב אישי, זריחות ושקיעות/ קורע אישוני עידכון חדשות/ חדירת מחבלים לאיתמר"
מקאמה על רחם הזמן, עמוד 44).
אנו רגילים למבזקי חדשות דרמטיים מתי עולים לעמונה או מתי צועדים לחומש. אצל אסתר אנו זוכים לעילוי של כל ההתרחשות. הביטוי הפיוטי למבזקי החדשות מוביל אצל זילבר ויתקון לסיום חותך: "משורר יקר, לשמע החדשות/ חוורו שיריך/ כפני כלה שחתנה ברח/ כלה יקרה, חתנך לא ברח/ הוא גויס בצו שמונה/ עכשיו הוא במרדף/ התפללי שייצא ללא פגע/ שישוב אלייך ויזרעך זרע/ ואתה המשורר - מלות שיריך הקפא בבנק הזרע/ עד תמצא להן רחם זמן אחרת/ לנבוט בה ללא פגע".
התקווה להמשך היצירה והתקווה להמשך ההולדה מתחברות זו לזו - ומלת המפתח היא "זרע". ההבטחה האלוהית על הארץ התאפיינה שוב ושוב במלה "זרע".
הדרך של אסתר זילבר ויתקון למצוא מזור ונחמה היא בחיפוש השייכות לעם, בחיפוש הקשר עם הארץ וההיסטוריה שלה. ההולדה והמשך החיים בארץ עומדים במאבק מול כוחות ההרס, ההקפאה, הניתוק - והמלים החדשות כמו מאיימות על המלים העתיקות: בנק הזרע, הקפאה, ובחדשות מבשרים: "מחר יהיה אובך, הטמפרטורות יעלו". הערפל וחוסר הבהירות מסכנים הכל, והנביטה מחכה לזמן אחר, וכאן הדימוי הוא ל"רחם", לביטוי הטבעי יותר, הקמאי יותר, ביטוי שיש בו משמעות של המשכיות אמיתית ורחמים.
לשירה החזק "שיר ערש ביוגרפי" (עמוד 57) היא מוסיפה את המלים הבאות, ואולי זה המסר שלה מעבר לראיון הישיר עמה: "ממרחק שנים, אני היום מבינה, שפצע עקירתי מנוף ילדותי/ ואדמת אושרי מטבעון שבגליל/ התלכד עם פצעי עקירות עם/ ישראל לדורותיו, והפך בין למניע נפשי עז להבטיח את קיומו/ הנצחי בנופי המולדת ההיסטורית. רגש המלווה בחרדת עקירה/ וגלות, לאורך חיי כאן בשומרון".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
![ציר פילדלפי [צילום: יוסי זמיר/פאש 90]](https://media.news1.co.il/Thumbs/87/NEWSY20c132a02799974dae8f4ffcfebfb308e0.jpg)
