לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ב-1998, הוא הוזמן לראיון-סיכום באחד מערוצי החדשות בתוכנית שנחשבה ליוקרתית באותה עת. הראיון נערך בידי אחד מבכירי הכתבים הישראלים הזוכה להערכה רבה בקרב עמיתיו למקצוע.
הכתב, שלא היה מצוי בעניינים צבאיים, הצליח להסיט את הדיון לעבר עתידו הפוליטי של הרמטכ"ל בעזרת שאלות שחזרו על עצמן, שוב ושוב, באופנים שונים. במהלך הראיון, הכתב הבכיר ניסה לדחוק את הרמטכ"ל לעבר הפינה, או לפחות ניסה לגרום לו "לפלוט" בהיסח-הדעת איזו מילה בנוגע לכוונותיו הפוליטיות לעתיד לבוא.
הראיון המביך הסתיים בכך שהכתב טען, בטון דרמטי של יודע-סוד, שידוע לו מה הן תוכניותיו הפוליטיות של הרמטכ"ל למרות סירובו לדון על כך בשידור עצמו. לאורך כל הראיון, לא נשאלה אף שאלה רצינית או מאתגרת הנוגעת לביטחון מדינת-ישראל. לאחר סיום הראיון, יוצאו מהאולפן עוזריו של הכתב בפנים זחוחות, כאשר אחד מהם אמר בסיפוק: "ראיתם איך הוא הכניס לרמטכ"ל?". והשאלה היא כמובן, לאיזו מטרה ותכלית הכתב הבכיר מצא לנכון "להכניס" לרמטכ"ל בשידור חי? האם בכך אזרחי-ישראל הרחיבו את הידע שלהם בנוגע לנעשה בצה"ל? או, אולי הכתב הבכיר ניסה לסחוט מחמאות מחבריו העיתונאים על "טיפולו" הקשוח ברמטכ"ל על חשבון הציבור הישראלי ועל חשבון העברת מידע אמין לציבור?
אנו חיים בתקופה שבה התקשורת יוצרת תודעה ציבורית. ההתמכרות הישראלית לרכילות פוליטית, צבאית וכלכלית מזמינה דיונים עקרים, שטחיים ובלתי-מספקים, ואף גורמת לרדיפה אובססיבית אחרי כותרות המחזיקות מעמד זמן קצר בלבד. אנחנו עסוקים (ועוסקים) בדימויים, ופחות בתוכן אמיתי כדי למצוא פתרונות לבעיות סבוכות וקלות כאחד. גישה זו עברה מהשפה התקשורתית לשפה הפוליטית, וממנה לשפה הצבאית, כפי שראינו זאת בעוצמה לא קטנה במהלך המלחמה האחרונה.
כל המערכות הציבוריות שלנו הן תוצר תרבותי מובהק של החברה הישראלית - זו חברה שעברה שינויים מרחקי-לכת בשנים האחרונות. השינויים הם גם ברמה המנטלית וגם ברמה התודעתית. לפיכך, גם אם היינו ממנים אישים אחרים במקום אהוד אולמרט עמיר פרץ ודן חלוץ, התוצאה היתה אותה תוצאה. הבעיה אינה נוגעת רק לקונסטלציה של "אישים", אלא זו בעיה תרבותית עמוקה ומושרשת שיש לה פנים רבות, כפי שכבר ציינתי זאת באחד המאמרים שהתפרסמו מייד לאחר מלחמת לבנון השנייה בשם: "
אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית".
וינוגרד והבעיה התרבותית בישראל דוח וינוגרד החזיר את הכבוד למילה הכתובה, לדיון מעמיק, לניסוח מדויק, לשיטתיות המחשבתית, ודומה כי הוא החזיר גם את כבודה של הרפובליקה הישראלית. הדוח אינו מתעלם מהבעיות העמוקות שכולנו חשים בהן, אך לעיתים אנו לא מוצאים את המילים הנכונות לנסח זאת כהלכה. וכך נכתב בפרק הראשון בדוח, בסעיף 27.
"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות: בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".
זאת עוד - בסעיף 44 נכתב כך: "... אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדוח הסופי".
למרות ניסיונותיהם של בעלי-עניין לגמד את הוועדה או להכשיל אותה בטענות שונות ומשונות, היא הצליחה להוציא דוח מרשים בהיקפו. ואם בדוח הסופי אכן יובהרו הבעיות האלה, כפי שהובאו בשני הסעיפים דלעיל, הרי שהוועדה נטלה על עצמה משימה לאומית רבת-חשיבות. דהיינו, הוועדה תהיה "החונכת" של מדינת-ישראל - תושביה ונבחריה - לשנים הבאות במגוון של נושאים.
מה קרה לצבא היבשה? באחת מהכתבות ששודרו בטלוויזיה לאחרונה על סדרת האימונים של יחידות בצה"ל, נאמרו דברים האמורים להטריד כל אזרח ישראלי החרד למדינתו. בעקבות הלקחים מהמלחמה האחרונה, צה"ל הצמיד מפקדים שפרשו מהצבא, לפני שנים רבות, כדי לחנוך את המפקדים המשרתים בימים אלה. אחד מהמפקדים הזוטרים אמר בצורה גלויה, כי הידע הצבאי, שנפרש לפניהם מפי המפקדים הוותיקים, "לא שהוא אבד עם השנים, אלא הוא פשוט לא היה קיים". זאת אמירה מזעזעת שמשמעותה היא, כי במשך שנים רבות תרגולות בסיסיות של לחימה לא היו ידועות לחיילים. חיילי צבא היבשה יודעים היטב עד כמה הידע הזה הושג בעמל רב, שנים על גבי שנים, עד לשנת 2000 - שנה שבה למעשה הופסקו האימונים של יחידות המילואים.
הבעיות שהתגלו בצבא, דומות לבעיות מהן סובלות שאר המערכות הציבוריות שלנו. בעיות אלה נוגעות למסורת של העברת ידע, דגש על ניסיון מצטבר ותרבות ניהולית שחייבת שתהיה לה המשכיות גם ללא שום קשר לעמדות האופורטוניסטיות של בעלי עניין. אם נקרא שוב את שני הסעיפים דלעיל בדוח וינוגרד, נוכל להבין כי למעשה הוועדה הוציאה "כרטיס אדום" לכלל החברה הישראלית, ללא יוצא מהכלל. הבעיה העיקרית כרגע אינה עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל, אלא בעיקר פניה של החברה הישראלית. אך כרגיל, יהיו מי שיעסקו רק בכותרות של היום מבלי לדון לעומק על המהות האמיתית של דוח וינוגרד - זה שפורסם עתה, וזה שעוד יתפרסם בחודשים הקרובים.
