1. הדברים מופנים לכל שרי המשפטים, שופטים שכיהנו ומכהנים בביהמ"ש העליון, ח"כ בעבר ובהווה בוועדת חוקה חוק ומשפט, והיועצים המשפטיים של הממשלה!
2. תשובות אמת לשאלותי, אינן קשורות לשמאל או לימין ולא לאדם דתי או חילוני; אלא לעניינים אזרחיים לחלוטין, שאמורים לעשות את חיי הפרט - יותר הוגנים, יותר נוחים ונינוחים, שכן הם קשורים לחיי היום-יום, שבסופו של דבר הם עיקר החיים! כדי להציג את האופן שבו חיי הפרט אמורים להתנהל, החלטתי לעשות זאת בדרך של שאלות, לכל אלו שהיה בידם הכוח לעשות - ולא עשו, ולאלו היושבים כיום על כסאות המחליטים, אך גם הם לא עושים את המתבקש (או טרם). במאמר זה, אתמקד בפן האזרחי של המשפט, שכן עמו כל הציבור בא במגע.
3. אין חולק, כי זכות ערעור הנה דבר בסיסי, ולכן מדוע בישראל בתיהמ"ש מקשים על מערער ורק לאנשים אמידים יש אמצעים להתמודד נגד פס"ד שניתן נגדם?!
ולהלן דוגמאות לקשיים:
א. לבימ"ש סמכות לעכב ביצוע פס"ד עד להכרעה בערעור; אולם כל ערכאות הערעור אינן עושות שימוש בסמכותן, אלא נהפוך הוא, רק במקרים קיצוניים (כאשר קיים חשש כי לא ניתן יהיה לגבות כסף מהמשיב בערעור, אם זה יתקבל). איזה צדק יש בחיוב מערער - גם בביצוע פסה"ד וגם בהמצאת ערבון כספי? מדוע לא דיי בחיוב מערער לקיים את פסה"ד, ואז אין להשית עליו גם הפקדת ערבון כספי להבטחת הוצאות המשיב בערעור (אם זה יידחה)?
ב. מדוע יש לצאת מתוך הנחה כי ביהמ"ש שנתן את פסה"ד, עשה מלאכתו נאמנה (דהיינו, קיים סיכוי קטן לשינוי פסה"ד?!)ונניח כי יש בסיס להנחה זו, אזי מדוע יש להעניש את המערער בכך, שכעת כופים עליו להבטיח הוצאות למשיב, אם ערעורו ידחה?האם לא ברור כי בכך, מטילים על המערער נטל כבד שרק מעטים עומדים בו, ובפועל סוגרים דלתות ערכאת ערעור בפני רוב הציבור?
ג. מוסכם על הכל, כי זכות לערעור ראשון - אינה חסד, ולכן מדוע יש להבדיל בין הליך של זה ותביעה? דהיינו, כשם שבגין תביעה אין מחייבים תובע בהמצאת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע (אם התביעה תדחה), אזי מדוע נעשה חיוב בהליך של ערעור?
האם לא ברור כשמש, כי גם חיוב בביצוע פסה"ד וגם חיוב המערער בערבון, הנו למעשה ביצוע כפול של פסה"ד?
ד. נניח כי יש מקום להפקדת ערבון; אך מדוע בתיהמ"ש אינם מחליטים בעניין זה בשלב של קדם משפט, לאחר ששופט עיין בכתב הערעור וגיבש דעה בדבר סיכויו, אלא מטילים ערבון באופן אוטומטי מייד עם הגשת ערעור?
ה. גם המחוקק יכול היה לשנות את סדר הדין ולבטל את החיוב הכפול (ובגין כך יש לי טענות קשות גם נגד הכנסת - לדורותיה); אולם, בתיהמ"ש יכולים ליתן יד לאזרח, מבלי להמתין לשינוי החוק, בדרך של פרשנות נכונה לתקנה 429 לתקנות סד"א! קרי, לערכאת ערעור, הסמכות להמיר ערבון כספי בכל ערובה אחרת הנראית לו, ואפילו לפטור מערער מהפקדת ערבון; אולם, בתיהמ"ש נמנעים מלעשות שימוש בתקנה זו למעט במקרים מאד מיוחדים!
לפיכך, נשאלת השאלה: האם המחוקק וביהמ"ש העליון לא ערים לתוצאה הנ"ל?; האם בפנינו מדיניות מכוונת, שנועדה להקל בעומס על בתיהמ"ש (ע"ח זכויות הפרט)?
4. א. מדוע תובע בבימ"ש השלום, נאלץ להמתין שנים עד למתן פס"ד (ורוב התביעות נדונות "בשלום")? נשיאת ביהמ"ש העליון, טוענת כי חסרים שופטים ואלו המכהנים כורעים תחת העומס. דא-עקא, והנשיא לשעבר של ביהמ"ש העליון, א. ברק, דאג לכונן "מיני רפורמה" (שנעשתה תוך עקיפת הכנסת, ובעידודו של שר המשפטים דאז, מאיר שטרית), ולפיה רף סכום התביעה "בשלום" הועלה ל-2.5 מיליון ש"ח! כתוצאה מכך, 95% מהתביעות נדונות בשלום, ואילו ביהמ"ש המחוזי נותר ללא תעסוקה, וביהמ"ש העליון נותר עמוס כפי שהיה!
ב. מה שנותר "למחוזי" הינו בעיקר דיון בערעורים; לפיכך, מדוע בביהמ"ש המחוזי בת"א, ממתינים 3 שנים עד לדיון בערעור? מדוע מתוך 55 שופטים במחוזי בת"א, רק 6 שופטים עוסקים בשמיעת ערעורים (שני הרכבים)?
5. א. מדוע רוב רובן של הבקשות לאישור תביעה כייצוגית - נדחות? ובעיקר מנימוקים המנוגדים לחוק ולרוח החוק?!
ב. מדוע בקצת התביעות שהוכרו כייצוגיות, שכה"ט שנפסק לתובע הייצוגי ובעיקר לבא-כוחו (שעשה מלאכת מצווה), הנו מיזערי ביחס לעמל שהושקע?
ג. איך יתכן כי כאשר מוגשת "תביעה ייצוגית" נגד המדינה, זו רשאית לחזור בה מההסדר הפסול שנהגה עד אז, ובכך התביעה מסתיימת? קרי - ללא פיצוי לציבור שנפגע עד "החזרה", וללא פסיקת שכ"ט לתובע הייצוגי ולבא-כוחו?
ד. איך יתכן כי בתימ"ש נוהגים לדחות בקשות לתביעה ייצוגית, בנימוק כי הכרה שכזו, עלולה למוטט את הנתבע?! דהיינו - אני הצרכן אמור לספוג את ההפסד שנגרם לכיסי, להבליג על תחושת העלבון שחשתי כאשר רומיתי, וכל זאת כדי שלא למוטט את הגנב!
ה. ע"ס איזה חוק, בימ"ש רשאי למנוע תביעה, בנימוק כי תוצאות התביעה עלולות לגרום לקריסת הנתבע? ממתי ביהמ"ש הוא מגינו של העסק הנתבע? ומדוע שנתבע שכזה, לא יקרוס? האם אין זה עונש ראוי למי שרימה וגנב כספים מאת ציבור שלם?!
6. מדוע אנשים הרוצים להפגין, ולא משנה נגד מי וכנגד מה, מחוייבים לקבל רישיון מאת הרשות המקומית שבשטחה תערך ההפגנה, וגם מהמשטרה? מדוע בארה"ב ואנגליה, ניתן להפגין בפארקים ענקיים שבתוך הערים ללא היתר כל שהוא?
האם לא ברור כי הצורך ברישיון להפגין, יוצר מצב מובנה מראש של אנטי-דמוקרטיה, ואחיזת הפרט בגרונו? (בכל עת המשטרה תוכל לטעון כי הפגנה מסויימת מהווה סכנה לשלום הציבור). ומדוע בעירית ת"א, מותר להפגין בככר מלכי-ישראל, אך נגד תשלום בסך של כ-150,000 ש"ח? ולמי שאין סכום זה, נשלח להפגין בשולי העיר (ליד מגרש החנייה מול תחנת הרכבת ברח' ארלוזורוב).
7. האמור דלעיל, הינו רק חלק מרשימה של עיוותים, אשר הופכים את חיי הפרט לקשים, מרים ומנוכרים לשלטון?! האם לא דיי לנו במצב הביטחוני הקשה? האם כך צריך להתייחס לאזרח בארץ המובטחת? איזו דוגמא, השלטון נותן ליהודים ברחבי העולם, כאשר קורא להם לעלות ארצה?
8. גם כלי התקשורת ההמונית יקבלו העתק ממכתבי זה, כדי שיפנימו כי נמאס לאזרחים לקרוא רק על המריבות בין רהמ"ש לשר הביטחון, ועל המתחולל במגרשי הכדור-רגל, והם מצפים כי עורכי העיתונים יעסקו גם בבעיות היום-יום של הפרט, שכן אלו "מרכיבות" את עיקר חייו! והשינוי בהן עשוי ליצור תחושת אוויר-פסגות.
9. אהיה מופתע אם נמעני למאמר זה, יכתבו תשובות ענייניות ואלו תתפרסמנה גם בכלי התקשורת; אך ודאי שאשמח לדעת מהן, ולהגיב.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
