ישראל ניצבה בפני קושי בהתמודדות עם הרשות הפלשתינית לאחר הבחירות לפרלמנט שהעלו את החמאס לשלטון בתחילת 2006. גורמים בינלאומיים רבים רצו להאמין ולשכנע בכך את ישראל, כי כניסת תנועת החמאס למערכת הפוליטית מסמנת תהליך בלתי הפיך של ריסון ומיסוד לקראת הפיכתה למפלגה פוליטית. אותם גורמים לחצו על ישראל להגמיש את עמדותיה כלפי ממשלת האחדות הפלשתינית, להשלים עם "הסכם מכה" ואף היו שראו יתרון בניהול דו שיח דווקא עם החמאס על יוזמת ה"הודנה" בהיותה מבטאת לטעמם מכנה משותף רחב עם עמדות ישראל (הסדר ביניים ארוך טווח).
ההפיכה הצבאית של החמאס ברצועת עזה טרפה את הקלפים בזירה הפלשתינית ובאופן פרדוקסאלי האסטרטגיה של החמאס שירתה בראש ובראשונה את אויבה העיקרי - ישראל. תנועת החמאס חרגה באופן גס מדרכם של האחים המוסלמים, תנועת האם, כאשר לא אזרה כוח לרסן עצמה ולהמתין להבשלת פירות השלטון בבחירות הבאות לנשיאות ולפרלמנט. אצה לה הדרך לתפוס את השלטון ולהיפרע מיריביה הפוליטיים בדרך של הפיכה ואלימות קשה שגרמה לקרע בין שני אגפיה העיקריים של התנועה הלאומית הפלשתינית וליצירת שתי ישויות פלשתיניות ברצועת עזה ובגדה המערבית.
ההפיכה הצבאית של החמאס היתה בראש ובראשונה התפכחות מהנחות יסוד רבות. ארגון הפתח הבין שהשותפות עם חמאס היתה מקח טעות וכך גם הניסיון לפייס את התנועה האיסלאמית שהבהירה מהי משמעותה האמיתית של ה"תהדיאה" - הפסקת אש זמנית בהחלט עד להכשרת הנסיבות למהלך צבאי לחיסול היריב. תיאור הפתח כ"אויב" התנועה הלאומית הפלשתינית, הפגיעה בסמלים הפלשתינים והחתירה ליטול בכוח ובאופן בלעדי את ייצוג העם הפלשתיני, הפכו את העימות בין שני הארגונים למאבק קיומי ולהגדרת הזרוע הצבאית של החמאס בגדה כגורם חתרני מסוכן שיש לפרקו מנשקו.
תנועת החמאס זכתה להישג. כפי שהבטיחה מראש, היא ניצלה את תהליך הדמוקרטיזציה על-מנת להשתלט על השלטון. הדרך שבה בוצעה ההפיכה מדליקה נורה אדומה אצל המשטרים הערביים האחרים באשר לתבונה שפתיחת שערי הדמוקרטיזציה לגורמים איסלאמיים פשיסטיים שאינם רואים עצמם מחויבים לחוק המדינה אלא לקוראן ולחוק מידי שמיים. בזכות החמאס מהפיכת הדמוקרטיזציה שהנהיג הנשיא בוש במזרח התיכון תהיה זהירה יותר ובפרט מול האחים המוסלמים.
במישור המדיני שאלת שחרור פלשתין וירושלים נדחקה לקרן זווית. העימות הפנים פלשתיני מרחיק מישראל לחצים מדיניים ומקטין את הסיכוי לפתיחת אינתיפאדה שלישית בעתיד הנראה לעין. ההישג של החמאס עשוי להתברר כניצחון פירוס בטווח הארוך, אם ישראל תכלכל היטב את צעדיה. מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, בחסותו יוכל ממשל אבו מאזן להחזיר שליטתו ברצועת עזה, עשוי לשדר מסר לפיו ניתן לנצח את הזרם האיסלאמי ולהניע לאחור את גלגלי המהפכה האיסלאמית העולמית.
תנועת החמאס מתקשה לנהל לבדה את ענייני הישות הפלשתינית ולדאוג לצורכי התושבים. הידוק המצור הבינלאומי והערבי על רצועת עזה מבלי לגרום לרעב או למצוקה הומניטארית חריפה, עשויים להחריף את ביטויי הביקורת נגד ממשלת החמאס ובפרט כאשר יתברר, כי הדשא בגדה המערבית ירוק יותר בזכות תמיכת המערב בממשל אבו מאזן. ניתן להבחין כבר עתה בסדקים ראשונים בדימוי הכוחני של החמאס. בכירים בחמאס נזהרים להכריז על שלטון איסלאמי, קוראים לישראל להמשיך לסייע לעם הפלשתיני, מוכנים להגיע להבנות עם ישראל על פתיחת המעברים, תומכים בתהדיאה חד-צדדית עם ישראל ואינם מגיבים עוד בעוצמה על "הפרות" ישראליות של התהדיאה. תנועת החמאס מצטיירת אפוא כנמר של נייר כאשר כל סמכויות השלטון בידיה ומבלי שדאגה למעטפת תמיכה אסטרטגית אזורית ובינלאומית. תפיסת "חמאס לבדד תשכון" עלולה להתברר כמקח טעות אסטרטגי.
ההפיכה חשפה גם את פרצופם של אלה אשר בגדו בעם הפלשתיני לאורך השנים, ובראשם ארגוני זכויות אדם, ישראלים, פלשתינים ובינלאומיים, שניסו להתעלם מהזרוע הצבאית שפיתח החמאס, שנמנעו מלהכריז עליה ארגון טרור ואשר דרשו מישראל לשחרר מיידית וללא תנאי את מה שכינו "האסירים הפוליטיים" ובכך העניקו רוח גבית לאותם אסירים טרוריסטים.
