תוקפו של הסכם ממון

העובדות: הבעל והאשה הינם בני זוג אשר נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1964. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג 3 ילדים - כולם בגירים. ממועד נישואיהם ועד לסוף יוני 96', ניהלו הצדדים חיי שיתוף ומשק בית משותף. במשך כל תקופת נישואיהם עבד הבעל כאיש צבא קבע בצה"ל והאשה עבדה כמזכירה. בחודש יולי 96' החלו הצדדים בהליכי גירושין. דירת מגורי הצדדים נמכרה ואילו התמורה חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. ביום 10.6.96 חתמו הצדדים על הסכם ממון בו הסכימו כי בתמורה לסך של 40,000 ש"ח אותו קיבלה האשה מבעלה, היא מוותרת על כל הדרישות הכספיות והרכושיות של הצדדים. הסכם זה מעולם לא אושר ע"י ערכאה שיפוטית כלשהי.

ביום 16.1.01 הגישה האשה, תביעה רכושית נגד הבעל בתמ"ש 5620/01. בתביעתה זו, עתרה האשה לקבל מחצית מהזכויות המשותפות הרשומות ע"ש הבעל ואשר נצברו במהלך תקופת הנישואין של הצדדים. הבעל שלטענתו ויתרה האשה על זכויותיה, הסתמך בין היתר, על הסכם הממון עליו חתמו הצדדים. לטענת האשה, אין להסכם כל תוקף כיוון שלא אושר על-ידי בית המשפט. מאידך, לטענת הבעל לא היה כל צורך לאשר את ההסכם, שכן חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), אינו חל עליהם כיוון שנישאו טרם כניסתו לתוקף.

פסק הדין ניתן על-ידי כב' השופט גרניט. בפסק הדין, דחה ביהמ"ש את טענת האשה לפיה להסכם הממון אין כל תוקף והוא בטל הואיל ולא אושר. ובלשונו של בית המשפט:

"בסעיף 16 ט' לכתב התביעה, התובעת טוענת כי מדובר בהסכם ממון וכיוון שההסכם לא אושר אין לו תוקף והוא בטל. אין שחר לטענתה הנ"ל של התובעת. בני זוג שנישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון, כמו הצדדים שלפנינו, רשאים לעשות הסכם ממון, כאמור בסיף 2 וסעיף 14 לחוק יחסי ממון. אולם הסכם שנעשה בין בני זוג שנישאו לפני [ההדגשה במקור - י.ש.] תחילתו של חוק יחסי ממון, מחייב אותם, כמו שכל הסכם מחייב את הצדדים החתומים עליו, בין שהוא אושר ובין שהוא לא אושר. העובדה שההסכם עוסק בכל הרכוש של בני הזוג וקובע כי אין להם תביעות אחד כלפי משנהו, אינו משנה ואינו צריך לשנות את תוקפו של ההסכם".

כב' השופט גרניט לא הסתפק בטעם זה בלבד, אלא הגדיל לעשות עת קבע כי יש ללמוד אנאלוגיה מסעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון, המאפשר אף לבני זוג שנישאו לאחר כניסת החוק לתוקף לערוך הסכם לגבי רכוש מסוים והסכם זה אינו דורש את אישורו של בית המשפט. בטענתו זו הסתמך השופט המלומד גם על בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 529 (להלן: "עניין גמליאל").

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1221/04). הערעור הובא בפני כב' השופטת י' שטופמן. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו:

"מכאן סבורה אני, כי משעובר לכניסת חוק יחסי ממון לתוקף, לא נדרשו בני זוג החותמים על הסכם לחלוקת רכוש לאישורו של ביהמ"ש, לא ידרשו לו הצדדים, שנישאו עוד בשנת 1964, גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון.

מקובלת עלי, אפוא, קביעתו של ביהמ"ש קמא, כי 'בני הזוג שנישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון, כמו הצדדים שלפנינו, רשאים לעשות הסכם ממון, כאמור בסעיף 2 וסעיף 14 לחוק יחסי ממון... אולם הסכם שנעשה בין בני זוג שנישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון מחייב אותם, כמו שכל הסכם מחייב את הצדדים החתומים עליו, בין שאושר ובין שהוא לא אושר".

עם כל הכבוד הראוי, בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט המחוזי טועים. לעניות דעתנו, הסכם ממון שנערך ונחתם בין בני זוג שנישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון, זקוק לאישורו של בית המשפט כמתחייב על-פי סע' 2 לחוק יחסי ממון, וזאת כיוון שההסכם נערך ונחתם לאחר כניסת החוק לתוקף, וזאת מן הנימוקים הבאים:

המחוקק קבע בסע' 14 לחוק יחסי ממון במפורש כי: "סע' 3 ושאר הוראות הפרק השני לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה".

מלשונו של המחוקק אנו למדים כי סע' 1 ו-2 לחוק יחסי ממון שעניינם בהסכמי ממון בין בני זוג, חלים אף על בני זוג שנישאו לפני כניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף. יתר על כן, העובדה כי המחוקק הדגיש שדווקא סעיפים 3 ואילך אינם חלים על בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף, מחזקת ומלמדת כי כוונת המחוקק הייתה להחיל דווקא את סעיפים 1 ו-2, בניגוד לסעיפים 3 ואילך, על בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף.

גישה זו אף התקבלה להלכה בפסק דינו של בית המשפט העליון: ע"א 490/77, דוד נציה נ' עליזה נציה, פ"ד לב (2) 621, ובלשונו של ביהמ"ש הנכבד בע' 623: "סע' 14 לחוק קובע שסע' 3 לחוק וכן הוראות הפרק השני לחוק לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת החוק. משמעות הוראה זו היא שסע' 2 שהוא בפרק הראשון לחוק חל גם על בני זוג שנישאו לפני תחילת החוק, ולכן על הסכם ממון בין בני זוג כזה, שנעשה לאחר תחילת החוק, חלות הוראות פרק ראשון לחוק לרבות סע' 2".

על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון בפסקי דין נוספים רבים, ראה למשל: ע"א 4/80, מונק נ' מונק, פ"ד לו (3) 421; ע"א 543/82, שטרן נ' שטרן, פ"ד לו (4) 752; ע"א 169/83, שרעבי נ' שרעבי, פ"ד לט (3) 776; ע"א 419/84, טוכמינץ נ' טוכמינץ, פ"ד לט (1) 287; ע"א 486/87, אבידור נ' אבידור, פ"ד מב (3) 499; בג"צ 10605/02, גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (טרם פורסם); ועוד רבים אחרים.

אפשר שבענייננו פרשנות סע' 1 ו-2 לחוק יחסי ממון שנויה במחלוקת. ברם, הלכה פסוקה היא כי חייבים לקיים את החוק כפי שפורש ע"י ביהמ"ש העליון, אשר פרשנותו היא המחייבת בשיטת המשפט הנוהגת בישראל. ובלשונו של הנשיא אגרנט (כתוארו אז):

"משפירש בית המשפט העליון דבר חקיקה, שעמד לדיון בסכסוך שלפניו, כפי שפירשו, הופך פירוש זה להיות חלק מאותו דבר חקיקה. לשון אחר, ההסדר התחיקתי, המשתקף בדבר החקיקה האמור, הינו, מעתה ולהבא, כפי שנתבאר בהלכתו הפרשנית של בית המשפט... הפירוש שנתן בית המשפט העליון לחוק הכנסת מהווה סוף פסוק באשר למובן תכנו, וזאת כל עוד לא נחקק לאחר מכן הסדר חדש, אשר משמעו ביטול הפירוש האמור או הגבלתו".

ראה: י' אגרנט, "תרומתה של הרשות השופטת למפעל החקיקה", עיוני משפט י (תשמ"ד) 233.

ודוק: בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט המחוזי סתר את ההלכה כפי שנפסקה בבית מדרשו של בית המשפט העליון, וזאת בניגוד מוחלט לקבוע בסע' 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".

חיזוק לכך, יש לראות בדבריו של הנשיא ברק: "פשיטה שאסור לנהוג שלא לפי פרשנותו של בית המשפט העליון... יש לנהוג על-פי הפרשנות המקובלת כל עוד זו לא שונתה ע"י בית המשפט העליון עצמו. 'דין עצמי' בעניין זה אסור הוא".

ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה, (ירושלים תשנ"ד) 59 [להלן: ברק, פרשנות החקיקה]. וכן ראה: בג"צ 4914/91 אירני נ' שר הפנים (טרם פורסם).

בע"א 419/84, טוכמינץ נ' טוכמינץ, פ"ד לט (1) 287, קבע ביהמ"ש העליון כי להסכם ממון יש שני שלבים מהותיים שבאי התקיים אחד מהם, אין כל תוקף להסכם הממון. האחד, דרישת הכתב. השני, אישור ביהמ"ש. את חיוניות השלב הראשון הסביר ביהמ"ש כי בדרישת הכתב יש ללמד על גמירות הדעת של הצדדים בעת כריתת ההסכם. אולם, לא יסתפק המחוקק בדרישת הכתב דווקא, אלא הוסיף עוד את ההוראות בדבר הכרח אישורו ע"י ערכאה שיפוטית.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ג. בך בע"א 4/80, מונק נ' מונק, פ"ד לו (3) 421, בעמ' 428: "בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהם התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

את דבריו אלו מחזק ממלא-מקום הנשיא דאז מ. שמגר כתוארו אז, בעמ' 429: "האישור המתחייב על-פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג בשל הבעיות הרבות ובניהן תופעות בלתי רצויות המתלוות לעיתים לדרך כריתתו של חוזה בין בני זוג, ביקש המחוקק להבטיח, כי התוקף להסכם ינתן רק על יסוד הסכמה המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה, ולמטרה זו הפקיד את ביהמ"ש או את בית הדין הדתי, לפי העניין, על מתן האישור".

על דברים אלו חזר ביהמ"ש העליון גם בפסקי דין נוספים, ראה: בפסקי הדין המוזכרים לעיל.

כך גם, המחוקק לא הסתפק בהוראות סע' 2 לחוק יחסי ממון בכדי ללמדנו על חשיבות אישור הערכאה השיפוטית שבה יש ללמד, כאמור, על גמירות דעת הצדדים. אי לכך, הוסיף המחוקק וקבע כי לא מספיק שבית המשפט יווכח שבני הזוג עשו את ההסכם מרצון, אלא שעשו כן בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

גם התקנות שהותקנו על-פי החוק נעשו ברוח זו. כך למשל, תקנה 1 קובעת כי בני זוג שרוצים לקבל אישור על הסכם כזה יגישו (בלשון רבים) אותו לבית המשפט. תקנה 2 קובעת שהאישור יינתן ע"י השופט במעמד בני הזוג לאחר שהסביר להם בשפה פשוטה וברורה את משמעות ההסכם ויברר אם עשוהו בהסכמה חופשית. תקנה 3 קובעת שהאישור יינתן על עותק הבקשה ויצוין בו כי ניתנו לצדדים ההסברים הנאותים וכי לדעת ביהמ"ש נעשה ההסכם בהסכמה חופשית.

לא בכדי השווה בית המשפט העליון את ההליך של אישור הסכם ממון בפני בית המשפט להליך של עשיית צוואה בפני רשות. ובלשונו של כב' השופט ש. לוין בפרשת טוכמינץ בעמ' 429:

"הליך שעליו נסב הערעור, דומה להליך של עשיית צוואה בפני רשות, לפי סע' 22 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, ומטרת ייחוד סמכות האישור לערכאה שיפוטית דווקא, היא לוודא באופן שאין עליו עוררין שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו של ההסכם ואת תוצאותיו וחתמו עליו בהסכמה חופשית".

זאת ועוד, ההלכה והפרשנות שנקבעו בפרשת נציה עונה על כל שלושת כללי היסוד בפרשנות: כלל הלשון, כלל התכלית וכלל שיקול הדעת השיפוטי. ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, תורת הפרשנות הכללית (ת"א תשמ"ד) 373.

אין ספק, כי הפרשנות לפיה על זוגות שנשאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, לאשר הסכם ממון עליו חתמו, לאחר כניסת החוק לתוקף - תואמת את תכלית החוק. זהו הכלל המהותי והעיקרי לפיו יש לפרש את סע' 1 - 2 לחוק יחסי ממון. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק:

"זוהי אמת המידה העיקרית על פיה ניתן מובן לטקסט משפטי. זהו כוכב הצפון של הפרשנות, והציר עליו היא סובבת. זהו "עיקרון העל" של הפרשנות".

ראה: ברק, פרשנות החקיקה, עמ' 85 - 89. וכן ראה: בג"צ 328/60 מוסא נ' שר הפנים, פ"ד טז 69, 78; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו (3) 701, 715; בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין (טרם פורסם).

כך עשה בית המשפט העליון בפרשת נציה, עת נתן פירוש לסע' 1 ו- 2 לחוק יחסי ממון על-פי תכלית החוק. וכך לא עשה בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי עת נתנו פרשנות הסותרת את תכלית החוק.

זאת ועוד, אם נקבל את פסיקת ביהמ"ש המחוזי, הרי שבכך בהכרח נביא למצב בו המחוקק סותר את עצמו. המחוקק קובע בסע' 14 לחוק יחסי ממון כי: "סע' 3 ושאר הוראות הפרק השני לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה".

למרות קביעה זו, בא ביהמ"ש המחוזי וקובע כי גם סע' 1 ו-2 אינם חלים על בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק.

הפרשנות הראויה שיש לתת לע' 14 לחוק יחסי ממון חייבת להיות כדלקמן: ראשית, המשטר הרכושי החל על בני זוג שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף הוא המשטר הרכושי שחל עליהם עד כניסת החוק לתוקף, קרי, הלכת השיתוף. שנית, הסכמי ממון שנערכו טרם כניסת החוק לתוקף אינם צריכים את אישורו של ביהמ"ש. שלישית, הסכמי ממון שנערכו לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, על אף שנערכו בין בני זוג שנישאו לפני כניסת החוק לתוקף - חייבים את אישורו של ביהמ"ש וסע' 1-2 לחוק יחסי ממון חלים עליהם.

כל פרשנות אחרת תביא בהכרח לכך שהמחוקק סותר את עצמו. שכן, לא ברור מדוע לא קובע המחוקק במפורש כי כל סעיפי חוק יחסי ממון אינם חלים על בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף. ודוק: על-פי פסיקת בית משפט קמא, כמו גם בית המשפט המחוזי אין מצב לפיו יעשה שימוש בסעיפים 1 ו- 2 לחוק יחסי ממון באשר לבני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף. שכן, על-פי פסיקת ביהמ"ש המחוזי, אף הסכמים שנערכו לאחר כניסת החוק לתוקף בין בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף, אינם מחייבים את אישורו של ביהמ"ש.

גם מדברי הכנסת מיום 24.7.73, עולה בבירור כי גם בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון חייבים לאשר הסכמי ממון שערכו ביניהם לאחר כניסת החוק לתוקף. בדברי ההסבר נאמר:

"... אין החוק בא להכניס שינוי במובן של זוגות, שבזמן שהתחתנו חשבו שיחולו עליהם דינים אלה ואלה, עכשיו, אחרי שנה או אחרי 10 או אחרי שלושים שנה יבוא חוק זה וישנה. בא סע' 14 ואומר: מה שקיים - קיים, מה שהוסכם - הוסכם".

ודוק: "מה שקיים - קיים", קרי: המשטר הרכושי הקיים - קיים, עדיין חל על הצדדים המשטר הרכושי של הלכת השיתוף. כך גם, "מה שהוסכם - הוסכם", קרי: הסכמים שנערכו טרם כניסת החוק לתוקף - קיימים גם אם לא אושרו ע"י ביהמ"ש. משמע, מה שנערך לאחר כניסת החוק לתוקף, חייב אישור בית המשפט וסע' 2 לחוק יחסי ממון חל עליו - גם אם מדובר בבני זוג שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף.

זו ואף זו, מן המפורסמות היא כי קיימת חזקה משפטית, לפיה, אין להניח כי המחוקק משחיט מילים לריק. משכך, יש ליתן משמעות נורמטיבית לכל מילה או הוראה בחוק - דבר שלא נעשה על-ידי בית משפט קמא ובית המשפט המחוזי. ראה בעניין זה: המ' 125/62 קפלן נ' עיריית ת"א - יפו, פ"ד טז 1725, 1727; בג"צ 854/87 גולדשמיט נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד מג (1) 114, 118; א' ברק, פרשנות החקיקה, עמ' 50.

בשולי הדברים ברצוני להעיר הערה נוספת באשר לאנאלוגיה השגויה של בית המשפט לענייני משפחה על בג"צ 10605/02, גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'.

הנסיבות בפרשת גמליאל שונות באופן מהותי מהנסיבות במקרה שבפנינו. כך בפרשת גמליאל דובר על בני זוג שנישאו בשנת 1987, קרי: לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, בעוד שבעניין שבנדון מדובר בבני זוג שנישאו כאמור טרם כניסת החוק לתוקף. זאת ועוד, בפרשת גמליאל נקבע כי ההסכם שנחתם בין בני הזוג אינו הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון, בעוד שבמקרה שבפנינו לא יכול שיהיה חולק כי מדובר בהסכם ממון. כמו כן, בפרשת גמליאל נקבע כי בני זוג יכולים להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאמור בסע' 5 (א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, והסכם זה אינו דרוש אישור של ביהמ"ש.

ברור הוא שלא ניתן להקיש מעניין זה לעניינו! כאמור, פס"ד גמליאל דן בבני זוג שנישאו לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף. מכאן, שניתן להחיל על בני זוג אלו את סע' 5(א)(3) סיפא עליהם. דא עקא, כאמור, בעניינו מדובר בבני זוג שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, ומכאן שמלבד סעיפים 1 ו-2 לחוק אותם ניתן להחיל עליהם, הרי שסע' 5(א)(3) כלל אינו חל על בני זוג אלה.

נמצאנו למדים אפוא, כי הסתמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על סע' 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון - מחד-גיסא, ביודעו שמדובר בבני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף - מאידך-גיסא, הינו בבחינת תרתי דסתרי!

זאת ועוד, בפרשת גמליאל סמכה ידה כב' השופטת א. חיות על דבריה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ. בן פורת בע"א 169/83, שרעבי נ' שרעבי, פ"ד לט 776 באומרה כי ניתן להוציא נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים בהסכם סתם ללא אישור ביהמ"ש כנובע מסע' 5(א)(3) לחוק.

דא עקא, במקרה דנן לא זו בלבד שסע' 5 לחוק אינו חל על בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק, אלא, שבמקרה שבפנינו כלל לא מדובר בנכס מסוים, כי אם בכלל הרכוש של בני הזוג.

לסיכום: כאמור, בפנינו הסכם ממון שנערך לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, בין בני זוג שנישאו טרם כניסת החוק לתוקף. הסכם זה לא אושר ע"י שום ערכאה שיפוטית. מכאן, אין מנוס אלא לקבוע כי הסכם זה בטל כיוון שאף גוף שיפוטי לא בדק את גמירות דעת הצדדים כנדרש על-פי החוק.

פסקי הדין של בית משפט קמא ושל בית המשפט המחוזי הביאו לתוצאה אבסורדית - תוצאה שאותה רצה המחוקק למנוע. למקרים מסוג המקרה שלפנינו כיוון המחוקק. בעוד שהבעל נותר עם מלוא זכויותיו, האשה נותרה עם סכום זעום בלבד בסך של 40,000 ש"ח.