אצלי לא הכול בסדר

השאיפה האנושית המקובלת היא שהאדם יהיה מסופק ויגיע לתחושת שביעות-רצון. אם הוא אינו שבע-רצון מעצמו, זו הוכחה שעדיין לא הגיע אל השלמות. אולי חסר לו כסף או שעדיין לא השיג את מכונית חלומותיו. אם הוא חש חוסר סיפוק, אולי עליו לצאת לחופשה או לפנות יותר זמן לתחביבים. היעדרה של שביעות-הרצון נתפסת כתקלה, שהרי השאיפה היא שהאדם יהיה מרוצה מעצמו.
גישתה של היהדות הפוכה לגמרי: אסור לאדם להיות שבע-רצון מעצמו. כשאדם חש שהוא 'בסדר', זו ההוכחה הטובה ביותר כי הוא רחוק מאוד מלהיות 'בסדר'. אם הוא מרגיש שלם עם עצמו, מסופק ומרוצה, זה תמרור האזהרה הגדול ביותר המתריע מפני התנוונות רוחנית. וכפתגמו הידוע של הרבי מקוצק: לב שלם הוא שבור, ולב שבור הוא שלם.

לבוא בלבבות שבורים

כיום בכלל מצאו שיטה מקורית להתמודד עם הקול הפנימי הקורא לנו להשתפר, להתקדם, לתקן את דרכינו. התפיסה החדשה אומרת שצריך להשתיק את קול המצפון. אל תתנצל, אל תניח לעצמך להרגיש רע, אל תקשיב לתחושה הפנימית המנווטת אותך לתיקון עצמי. אם התחשק לך לעשות דבר-מה - זה הדבר הנכון. אם רצונך לבזבז את זמנך לבטלה - אל תחוס על הזמן שאבד. זרום, חיה את הרגע.

אכן, האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. גם אם שגינו, אנו נוטים לשכנע את עצמנו שבעצם לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדי.

ובדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות. אנחנו, האנשים הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

יש מידה רבה של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה - היא עצמה מורידה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.

תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים - כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים - תורה, מעשים טובים, מידות טובות - כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת - הן התכונות הנכונות והראויות. בלעדיהן קופא האדם על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נסוג.

בעולם הרוח אין דבר מסוכן משביעות-רצון עצמית. זה המתכון הבטוח לאובדן היוזמה והחיוּת. התורה מציבה לפנינו רף גבוה כל-כך של שאיפות ויעדים, שלעולם לא נוכל להיות מרוצים. ככל שאנו מתקדמים בחיי הרוח, אנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה עודנו רחוקים מן השלמות ומהזדככות רוחנית אמיתית.

אפשר לעשות יותר

כאשר שנה מתקרבת לסיומה, עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? יושב היהודי בפינתו, עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שאפשר היה לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה - צריך היה. ואם צריך היה - יכולים לבוא בדרישה ובתביעה: למה לא עשית כפי הכוחות שניתנו לך?

זו הדרך שבה יהודי מתכונן לראש-השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום-הדין בנפש נקייה יותר ומתוך החלטות תקיפות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה. כל זה מלוּוה בביטחון כי הקב"ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח-צדקנו.