בנעורינו, נהגנו לשיר במסעות תנועת הנוער שירים שונים שהיו מקלים עלינו את הצעידה המפרכת. אחת השורות הזכורות לנו מתקופה זו היא השורה הבאה: "רוסיה אמנו, סטלין אבינו - הלוואי והיינו יתומים!".
נזכרנו בשורה זו, בזמן שקראנו את כתבתו של אבי בר-אלי "הקופסה השחורה של מועצת מקרקעי ישראל", שפורסמה במוסף הנדל"ן של הארץ מיום 07.09.07. על-פי הכתבה הנ"ל, קובע מחקר חדש כי החקלאים הם "הילדים האהובים" של מינהל מקרקעי ישראל, ולכן הם זוכים ליחס מועדף לעומת היחס לחוכרים בעיר.
כמי שזכו לראות את תמצית המחקר הנ"ל כפי שהוצגה בכנס במכון נאמן בטכניון, אנו סבורים כי הכתב החמיץ את "הפואנטה" של המחקר: החוקרות (הד"ר רווית חננאל ופרופ' רחל אלתרמן) לא בדקו במחקר עם איזה מגזר מיטיבות החלטות המינהל, אלא כלפי איזה מגזר נאמרו ביטויים אוהדים יותר במסגרת ישיבות מועצת מקרקעי ישראל. יותר מכך, החוקרות אף תארו במחקר את הנוסח החיובי של האמירות בפרוטוקולים לטובת המגזר החקלאי כ"חיבוק דב" אשר סופו שדווקא פגע במגזר זה.
בכל מקרה, גם מתוך הנתונים המופיעים בכתבה, והיכרותנו את החלטות מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטיות, דבר אחד ברור: אין כל קשר בין "הלשון האוהדת" של מקבלי ההחלטות, לבין משמעות ההחלטות עצמן. נהפוך הוא, בעוד שכלפי המגזר החקלאי נוקטים (בבחינת לשון סגי נהור) בשפה "ציונית" ואוהדת - בפועל מקבלים ומיישמים החלטות פוגעות ומקפחות. כלפי החוכר העירוני, לעומת זאת, נוקטים שפה "טכנית" ו"נקיה" משיקולים ערכיים וחברתיים, אשר מאחוריה מסתתרות החלטות מיטיבות באופן יוצא דופן, המוסתרות באופן זה מעיני הציבור.
שתי דוגמאות לכך מופיעות במאמר עצמו:
בכתבה מצויין כי המונח "יעילות" מוזכר רק בהקשר להחלטות העירוניות, ולא בכדי - מושג זה משמש להציג הפרטות מסיביות של מקרקעין במגזר העירוני ללא תמורה או בתמורה זעומה כצעדים שתכליתם "צמצום התלות של החוכר במינהל" ו"התייעלות מינהלתית של המינהל". תחת מסווה זה, מוענקת לחוכר העירוני בעלות מלאה בקרקע תמורת תשלומים של אחוזים בודדים מערכה.
בדומה לכך, מצוין בכתבה כי לגבי ההחלטות במגזר העירוני לא נמצאה כל התייחסות בדיוני מועצת מקרקעי ישראל לנושאים משפטיים, כלכליים וחברתיים. זה נכון! שיקולי ה"צדק החלוקתי" באים אך ורק כדי לפגוע בחקלאים ולמזער את זכויותיהם, בעוד שההטבות במגזר העירוני "עטופות" בשיקולים "מינהליים", אשר אינם עוברים כל ביקורת של שיקולים ערכיים. כפועל יוצא, הטבות לחוכרים העירוניים העולות עשרות מונים על "ההטבות", כביכול, להם זוכים החוכרים במגזר החקלאי, אינן זוכות לכל דיון ציבורי או עניין תקשורתי, ואף אינן מופיעות כ"הטבה" בספרי התקציב של מינהל מקרקעי ישראל.
צודקות החוקרות, כשהן מציינות שההטבות המוענקות בעיר ניתנות בעיקר לתושבים הוותיקים והמבוססים בשכונות היוקרה העירוניות, כגון אפקה, צהלה דניה ודומיהן, וללא שיקולים חברתיים והתחשבות באוכלוסיות החלשות - אולם כמובן שבכך לא ניתן להאשים את החקלאים.
עם זאת, מה שלא מצא ביטוי מספיק במחקר הוא קיומן של עשרות רבות של החלטות אחרות במגזר העירוני, אשר כן התחשבו בשיקולים חברתיים (וכך צריך להיות!) המעניקות הטבות גדולות לאוכלוסיות עירוניות שונות המוגדרות כ"חלשות", כגון ההחלטות המאפשרות שינויי יעוד והקמת מבנים בחינם או ב"חצי חינם" בעשרות ישובים ושכונות (שחלקם הגדול הם כיום אזורים יוקרתיים במרכז הארץ) אשר הוגדרו כ"ישובי עולים"; עשרות החלטות המעניקות הטבות לרוכשי דירות וחנויות מנכסי רשות הפיתוח בערים כמו רמלה, ראש העין, יפו, חיפה וכיוצ"ב וכן החלטות המעניקות הטבות גדולות (ולמעשה פטור מלא מתשלום) בפרויקטים עירוניים של התחדשות ופינוי-בינוי. כאמור, לדעתנו אין בהטבות אלו כל פסול, אולם ברור כי הן משקפות שיקולים חברתיים של מועצת מקרקעי ישראל שבאו על חשבון שיקולים כלכליים. שיאו של תהליך זה הנו כמובן רצף ההחלטות ששיאן בדוח גדיש, המעבירות את הבעלות המלאה בכל יחידות הדיור במגזר העירוני ל"בעליהן", בתשלום סמלי.
בסיכומו של דבר, השורה התחתונה ברורה: החוכר העירוני קיבל ומקבל - אבל בשקט ובהסתר - את הטבות רבות בנכסי המקרקעין ה"שווים" ביותר במדינה, בעוד לחוכר החקלאי, כמעט כרגיל, נותרות רק זכויות מצומקות, אבל עם הרבה "מחמאות".
