הכסף של הבולגרי תמיד ירוק יותר

פיני גרשון מונה בימים האחרונים למאמנה החדש של נבחרת הכדורסל של בולגריה. לכאורה, מדובר בהמשך זקיפות הקומה של הכדורסל הישראלי בכלל ושל מאמניו בפרט. מה שהתחיל בהופעה מרשימה של נבחרת ישראל באליפות אירופה והסתיים בהישג המדהים של דייוויד בלאט (עם נבחרת רוסיה), ממשיך עכשיו עם המינוי המחמיא של גרשון (שהוא כזכור גם מאמנה של אולימפיאקוס היוונית). ובכן, לא בדיוק.

תחילה, וידוי קטן. פיני גרשון הוא אחד המאמנים האהובים עלי, ואני לא מדבר רק מהבחינה המקצועית. אני מתכוון בעיקר לגישה שלו למשחק ולמקצוע. בזמן שלא מעט אנשים מחמיצים פנים לנוכח הקריצות למצלמה, הבדיחות במסיבות העיתונאים ושאר מיני שטויות האהובות על פיני, אני אישית חושב שלא היה מזיק לאותם אנשים לקחת את הכדורסל קצת יותר בקלות. ולמרות זאת, הפעם לא באתי לדבר בשבחו של פיני.

את המינוי של גרשון למאמנה של נבחרת בולגריה אני בוחר שלא לראות כתעודת כבוד לו ולכדורסל הישראלי. כדי להבין מדוע, צריך לחזור שנתיים אחורה. הימים היו ימי הטראומה של אי ההעפלה לאליפות אירופה. זמן קצר לאחר עזיבתו של דייוויד בלאט את אימון הנבחרת (בגלל פארסת תעודת האימון), הגיעה אל פיני גרשון פנייה נרגשת מאיגוד הכדורסל - בוא לנבחרת.

הפנייה הגיעה זמן קצר לפני תחילת ההכנות לטורניר ההזדמנות האחרונה, והמצב היה נואש. הזמן היה קצר והמלאכה היתה רבה מאוד. פיני סירב. את סירובו הוא נימק בכך שהנבחרת זקוקה למאמן שיבנה אותה לשנים הקרובות ובצורה רצינית. לטענתו, מכיוון שהוא לא מתכנן לאמן יותר משנה אחת נוספת (וגם זה בקושי) וטובת הנבחרת עומדת לנגד עיניו, הוא אינו האיש המתאים לתפקיד. נימוק ראוי.

השנים חלפו, נבחרת ישראל הספיקה בינתיים לעבור קמפיין אליפות אירופה נוסף (מלבד הקמפיין ההוא), ופיני גרשון עדיין מאמן. והאמת פיני, לא נראה שאתה הולך להפסיק עם זה בזמן הקרוב. אחרי הכל, הקמפיין עם נבחרת בולגריה מתחיל רק בעוד שנה, והוא אמור להימשך לפחות עוד שנה נוספת (בין אם בהעפלה ישירה לאליפות אירופה ובין אם בטורניר ההזדמנות האחרונה).

יכולת לצאת ענק, אם רק היית חושב קצת פחות על עצמך וקצת יותר על הכדורסל הישראלי שהיה זקוק לך אז נואשות (הימים היו ימי דיכאון לכדורסל הישראלי). אבל אתה בחרת לטמון את הראש בחול ולפטור אותנו בתירוץ (שהיום מתברר כקלוש) שאומר שזה לטובת הכדורסל הישראלי.

רצה הגורל ודווקא הגדול שביריביך, צביקה שרף, קיבל על עצמו את התפקיד המאוד לא נחשק. הוא היה שם כשאף אחד אחר לא רצה להתקרב. והוא לא סתם היה שם. הוא הגיע עם רצון אדיר ועם ציונות אמיתית (מושג שכבר הפך לסוג של בדיחה בספורט הישראלי).

עוד רצה הגורל שהקמפיין ההוא והקמפיין האחרון הפכו להצלחות גדולות של הנבחרת שלנו. בזמן שאתה עשית את הכסף הגדול, אך לא יותר מהמצופה, בתחום הספורטיבי, נבחרת ישראל עשתה הרבה מעבר למה שכולנו ציפינו ממנה (בשתי האליפויות האחרונות).

יכולת לצאת ענק פיני, אבל בחרת לצאת בולגרי.