ראשי המועצות האזוריות בתחומם נמצא חבל לכיש באופן טבעי רוצים לחזק את האזור מבחינת התיישבותית, ובנימוקיהם נותנים אף גוון ציוני: ללא התיישבות המקום יתפס על-ידי אחרים, אוכלוסיה יהודית דלילה בצפון הנגב, קו התפר וכו'.
ברור ומובן לכולם כי המתיישבים החדשים המיועדים לעלות על הקרקע באמת מאמינים, שהם הולכים להגשים מטרות לאומיות בהתיישבותם במקום. אבל הם בדיוק בגיל בו הם זקוקים להדרכה ולקבלת ייעוץ מאיתנו הותיקים, כדי שידעו לאן הם הולכים. הם עדיין לא חושבים על הרחבת היישוב, קליטת הבנים וכו', נושאים ובעיות בהם ההתיישבות הקיימת אוכלת מרורים מהמדינה יום יום.
מבלי להיכנס לויכוח אם צריך או לא צריך להקים ישובים חדשים בחבל לכיש, צריך לשאול דווקא בשל תמימות הנעורים של צעירים אלו, האם המדינה והתנועות אינן מנצלות תמימות זו?
מדוע המדינה והתנועות הדואגות למקורות פרנסה למתיישבים החדשים כיום, לא נלחמות על מעמדם בעוד מספר שנים, כאשר ירצו מסיבות כלכליות, להחליף את מקור פרנסתם, ויידרשו לשנות את יעוד הקרקע?
כיצד יש מי שלוקח את הסמכות המוסרית לשלוח אנשים להקים ישובים חדשים ללא הבטחת עתיד זכויותיהם בקרקע? האם המדינה ואיתה התנועות והמועצות האזוריות לא "משקרות" למתיישב החדש והנאיבי?
נכון, צריך ליישב את הארץ, אבל היום מותר ללמוד מניסיון האחרים ולהתנות תנאים לחלוציות החדשה. זו צריכה להיות חלוציות של מתיישבים גאים ולא חלוציות של "פראיירים", כפי שהיו הורינו בתחום שמירה על זכויותיהם וזכויותינו בקרקע.
אנו בעמותת אדמתי ניקח על עצמנו להיפגש עם חברי הגרעין ההתיישבותי, מייד לאחר שיתגבש, ולתת לצעירים ייעוץ וליווי משפטי על התנאים שעליהם להעמיד לפני עלייתם על הקרקע.
