מבלי לפגוע בזכויותיהם של אלופי הדבֶרֶת להמשיך ולהתעסק בכינויי הגנאי לרוצח ולאשתו (וכבר העירו לפניי - ששבוע הזיכרון לרבין הפך לפסטיבל יגאל עמיר), יש לי מה לספר על יצחק רבין, ז"ל, בנושא האקטואלי גם להיום. ולמען הגילוי הנאות, אני מודה, שהיתה לי סימפטיה אישית לאיש הזה - לא כגיבור מלחמה אלא דווקא - כאנטי-גיבור.
כמי שבילה בקו האש של מלחמת העצמאות - מסוף 1947 ועד תחילת 1949 - קלטתי את הטראומות של חודשי המלחמה הראשונים, שעברו עליו, כשפיקד על חיילים שיצאו להלחם מול כנופיות מרצחים ערבים, תחת איום מתמיד של צבא בריטי, על משורייניו, הדואג שלא ננצח במלחמה. ובינתיים, נופלים חללים, ובהם חברים ובני משפחה הקרובים לך ביותר. כל פסיכולוג מנוסה מכיר את התופעה שטראומות מהגיל הצעיר חוזרות וצפות מחדש בגיל השלישי (כפי שנתגלה, למשל, אצל ניצולי שואה רבים). היתה לי תחושה, שתהליך אוסלו נקלט אצלו כמשקל נגדי לאותן הטראומות.
בקיץ 1993 התחילו לדבר על יוזמה מדינית שכונתה - "עזה ויריחו תחילה". בתקשורת נפתח מסע לטיהור השרץ ששמו יאסר ערפאת, כשהוא נתמך בחוות דעת "מקצועית" של ראש אמ"ן שקבע כי "הקונספציה בדבר כוונת ערפאת להשמיד את ישראל - אין לה בסיס בממצאי מודיעין".
ואכן, בממצאי המודיעין לא היה לה בסיס (כלומר - לא נחשפה פקודה ברורה של ערפאת שיש להשמיד את ישראל) אבל, כמו במחדל יום הכיפורים, לא למדו ראשי המודיעין איך בונים פרדיגמה של התנהלות צפויה של היריב על-ידי הרכבת ממצאים מפוזרים של כלל המערכת ל"פאזל" הנותן את התמונה המלאה (מחלה כרונית, שנחשפה שוב גם במלחמת לבנון 2).
בהכירי את הבעיה הזו במודיעין שלנו עוד מלפני אסון יום הכיפורים, חשבתי שאוכל לעזור לראש הממשלה שלי - בהצגת פרדיגמה מקצועית למצב המלחמה הקיים עם אש"ף.
ביקשתי פגישה עם ראש הממשלה, ואחרי שבוע הוזמנתי ללשכתו. פעם ראשונה שישבתי חצי שעה נטו מול ראש ממשלה קשוב, שלא קיבל טלפונים ולא פתקאות ממזכירה שנכנסת ויוצאת. הצגתי לו את התוכנית שהכנתי בזמנו למנחם בגין, ז"ל, לפני שיצא לשיחות קמפ דייוויד לשלום עם מצרים. גם אותה ניתן היה להכתיר בשלוש מלים: "שיקום פליטים תחילה".
כל מי שהיה עושה ניתוח מערכתי של מצבנו מול ארצות ערב היה מגלה שבדרך אל הסכמי שלום מונח מוקש גדול, ששליטי ערב הכינו אותו, ברוב עורמה, עוד לפני שנחתמו הסכמי שביתת הנשק של מלחמת העצמאות. זה נועד להבטיח ששום תהליך שלום עם מדינה ערבית לא יגיע לייעודו: הוא יתפוצץ ברגע שיגיע למוקש ששמו "הפליטים הפלשתינים". כדי לשמר ולטפח אותו, הם דאגו שכמה מאות אלפי ערבים שברחו משטח ישראל בתש"ח יתנפחו ל"עם" של מיליונים, על-ידי הוצאתם מטיפול נציבות האו"ם לפליטים (שבעזרתה שוקמו עשרות מיליוני פליטים של מלחמות המאה הקודמת), והקמת סוכנות מיוחדת - UNRWA - לטיפול בלעדי בפליטים הפלשתינים והנצחת מעמדם, תוך המצאת הגדרה לפליט החורגת לחלוטין מזו שנקבעה בנציבות הפליטים של האו"ם.
מנהיגי "העולם החופשי" קנו את השטות הזאת והזרימו כספים להנצחתה, בהקף שעלה על מה שהשקיעו, בזמנו, ב"תוכנית מרשל" לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הדרך המתאימה ביותר לשיקום, במקרה שלנו, היתה (ונשארה) - זו שהצליחה לשקם חמישה מיליון פליטים סיניים, בעיר בעלת מעמד של "נמל חופשי" בשם הונג-קונג, בניהולו של נציב ממונה. אתרים להקמת "הונג-קונג" של המזרח התיכון היו בשפע לפני שבגין מסר את כל סיני למצרים, אבל, יש גם היום מקומות מתאימים, שיביאו ברכה לכל סביבתם, כפי שהונג-קונג תרמה לא רק לתושביה אלא גם לסין הגדולה. לא כאן המקום לתאר את התהליך התכנוני והארגוני הדרושים למימוש פתרון זה, ומה שציפיתי מראש הממשלה היה - שימנה נציג מוסמך שלו שיעבור איתי על כל פרטי התוכנית, שהיא זו שתוצג כשלב ראשון להשגת שלום כולל במזרח התיכון, כלומר - פתרון לבעיה הומניטארית אמיתית, לפני פתרון למאוויים פוליטיים של ראשי אש"ף. מה שקרה בהמשך היה - שרבין נגרר למסלול הפתרון הפוליטי, שאדריכליו התעקשו לא לראות את המוקש שבמרכזו.
כש"תהליך השלום" נכנס לפעולה, והמציאות התחילה להתפוצץ לנו בפנים, הכנתי תזכיר חדש לראש הממשלה, ובו פרדיגמה מנומקת להתנהלות הצפויה מיאסר ערפאת. ציינתי, שאין היא נובעת מעמדה פוליטית אלא - בנויה על מתודולוגיה, שבזמנו הייתי שותף לעריכתה - למעקב אחר פרויקטים ביטחוניים.
וכך, כשמומחי המודיעין של הממסד המשיכו לטעון שאינם יודעים מה ערפאת חושב, משפט הסיום בתזכיר שלי היה: "המטרה אליה מוביל הצד שכנגד איננה שלום אלא הסלמת הלחימה, בתנאים משופרים עבורו". חזרתי והצעתי להעלות לדיון מחדש את התוכנית שהצגתי לפניו לפני כשנתיים. ההמשך ידוע: רבין נגרר שוב לעצרת הזיות בכיכר העיריה, שהסתיימה ברציחתו. יאסר ערפאת התחיל להמריא במעמדו בעולם - כנשיא של עם, שביחד עם מיליוני "הפליטים" היה גדול יותר מעם ישראל בארצו. בצורה דומה נגרר כיום ראש הממשלה החדש ל"וועידת שלום" באנאפוליס. המוקש מחכה לו באמצע הדרך.
