ישראל דומה לאותו צופה בתיאטרון, שיצא להפסקה לאחר המערכה השניה (שעסקה בעירק) ומצפה בסקרנות לראות את המשך ההצגה.
האורות כבים, חושך באולם, המתח עולה ופתאום נדלק זרקור בודד והצופה מוצא את עצמו במרכז אלומת האור, על הבמה ולא באולם ועיני כל הצופים נעוצות רק בו. הוא פתאום השחקן הראשי.
אמנם סוריה דחקה עצמה בכוח למרכז הבמה, אבל סוריה אינה אלא נספח למלחמה בעירק ובעיקר גורם משבש למהלכיה העתידיים של ארה"ב במזרח התיכון בהקשר ל'מפת דרכים'. סוריה היא מדינה שקל יותר לבודד, שהשפעתה על יציבות העולם הערבי קטנה ושרחוקה מאד מהמעמד שיש לסעודיה, מצרים ואירן. די במאמץ דיפלומטי, לחץ כלכלי ואיום צבאי עקיף, כדי לצמצם מאד את יכולתה והשפעתה של סוריה על המהלכים במזה"ת.
'מפת דרכים' - וישראל כשחקן ראשי היא המטרה הבאה במסע הנחרץ של ארה"ב לעצב את המזרח התיכון מחדש. עוד לפני המלחמה בעירק לא היתה לארה"ב כל תוכנית מגובשת, מלבד 'מפת דרכים', לשלב הבא במזרח התיכון. באמצעות 'מפת דרכים' מקווה ארה"ב לסלק את הגורם המתסיס הקבוע מהיציבות במזרח התיכון - הסכסוך על ארץ ישראל, לשקם במקצת את יחסיה עם העולם הערבי, לשקם את השותפות עם אירופה המערבית ואפילו לחזק את מעמד האו"מ שכה נפגע מהתפתחות המאבק על עירק.
הכל מראה שארה"ב מתפנה לטפל ב'מפת דרכים' בנחישות חסרת מעצורים שכה מאפיינת את הממשל של בוש. היא לא שינתה תג מהתוכנית נוכח לחץ ישראלי, לא נתנה שהות, ולו קצרה ביותר, לאבו מאזן, ראש הממשלה הפלשתיני החדש, שביקש לדחות את מפת הדרכים נוכח הבעיות המצפות לו בייצוב ממשלתו.
ארה"ב נתנה למדינות אירופה באמצעות נציגותם ב'קוורטט' (הרביעייה) מעמד משמעותי בפיקוח על הרפורמות והכספים ברשות, ומציגה כבר ביום שני הקרוב למועצת הביטחון של האו"ם את התוכנית. אגב מהלך זה מחזירה ארה"ב למועצת הביטחון הרבה מההשפעה שאבדה לאו"ם במלחמת עירק ומצהירה שפניה לשיקום מעמד האו"מ.
במרחב כה קטן, כארץ ישראל, במרחקים כה קצרים, בגבולות כה ארוכים ומפותלים בינינו לפלשתינים, באוכלוסיה כה עויינת אבל גם כה משולבת אחת בשניה, ספק אם יש בכלל פתרונות צבאיים מספקים בלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים ובלי יציבות ממשלית. הקמת צוות היגוי למו"מ עם הפלשתינים על טהרת אנשי ביטחון בלבד הופך את הביטחון הלאומי לבעיה צבאית במקום בעיה רב-תחומית, כלכלית, פוליטית וחברתית. צוות ההיגוי, הביטחוני גרידא, מבטיח לנו מראש, כנראה, מו"מ עקר.
על ישראל להשתלב במהלך אסטרטגי שבו "מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ותהיה מוגנת" (סביר שהמונח 'דמוקרטית' היה מובן מאליו), כפי שציינה קונדוליסה רייס לנחום ברנע ושמעון שיפר בראיון שהתפרסם ב-2.2.03 - ל' בניסן תשס"ג ב'ידיעות אחרונות' ולהקים צוות היגוי רב-תחומי שבו משפטנים, אנשי רוח, אנשי דת, דיפלומטים, מחנכים ונציגים מיהדות העולם. צוות היגוי שיגדיר לעצמנו ולעולם את משמעות המשפט. חובה על ישראל שתפעל להגשמתו עם ארה"ב ובלי תלות במו"מ עם הפלשתינים.
יש לישראל נכסים אסטרטגיים בארה"ב: הרוב המוצק בקונגרס, הקהילה היהודית התומכת, 40 מיליון הנוצרים האוונגליסטים הנלהבים וזהות הערכים. יש לנו היכולת להשתמש בנכסים האלה כדי להקים כאן מדינה יהודית מוגנת, וכמובן דמוקרטית בגלל האינטרס העצמי שלנו, תוך ניצול 'מפת דרכים', בלי תלות בחברה הפלשתינית, בשיתוף עם ארה"ב ולא בעימות. אם נדע איזו מדינה אנחנו רוצים. אם נבין שהפעם אנחנו ממש במרכז המטרה, באור הזרקורים.
