לא מכבר, כאשר נסע חנן לוי באוטובוס, בדרכו לעבודה בתל אביב, הבחין כי נהגו אינו אוסף את הממתינים בתור באחת התחנות העמוסות ברחוב אלנבי. הוא היה עמוס-נוסעים כבר בתחנת המוצא שלו, בתחנה המרכזית, ולא נותר מקום לנוסעים נוספים.
אלא שהתופעה נשנתה גם למחרת ובימים שלאחר מכן, וחנן החליט להגיב. הוא הריץ מכתבים דחופים לקואופרטיב העירוני והציע להגביר את צי האוטובוסים בשעות הלחץ, או, לחלופין, להנהיג תחנת-מוצא גם ברחוב אלנבי העמוס. כשלא זכה למענה, החליט חנן לטלפן ליושב-ראש הקואופרטיב, כדי להביאו בסוד העניין.
ואומנם השיחה עשתה את שלה: היו"ר התערב, הפעיל את השפעתו, ובעקבות כך החלו גם גלגלי הקואופרטיב לתחבורה לנוע: הקואופרטיב לתחבורה הסכים לקבל את הצעתו של חנן ולקבוע תחנת-מוצא חדשה ברחוב אלנבי, בשעות הלחץ של הבוקר, לרווחתם של הנוסעים.
בכוחות עצמו
על נייר המכתבים שלו הוא מציג את עצמו כ"קול האחד - האזרח עם היד על הדופק". בסיסמה זו, שאימץ לעצמו חנן לוי, תושב תל אביב, הוא אינו מהסס להטריד אישים בצמרת המימסד כדי להביא לתיקון עיוותים חברתיים-כלכליים.
את מאבקיו מנהל חנן, בן ה-40, באורח פרטי, ללא סיוע או גיבוי כלשהו. הוא מוצא סיפוק כאשר מאבקיו נוחלים הצלחה, אך כאשר מתעכבים דברים, הוא אינו מרפה, עד שהוא מוצא אוזן קשבת.
לפני שנים ניסה לנהל את מאבקיו במסגרת גוף מאורגן. לשם כך הקים את חוג "איכפת לנו", לשיפור איכות החיים. אולם, עד מהרה נוכח לדעת כי חבריו לפעולה ראו בו אמצעי למימוש מטרותיהם האישיות. חנן החליט, איפוא, לפרק את החוג ולהמשיך את מאבקיו בכוחות עצמו.
פעילותו הפרטית למען הכלל גוזלת ממנו שעות רבות ולעיתים היא אף משתלבת בעיסוקיו היומיומיים - כמורה לחינוך גופני בבית הספר וכצייר בביתו.
כדי לפתור בעיות, לא מהסס חנן להיכנס לגוב האריות. כך נהג כאשר החליט לאמץ אחת משכונות המצוקה בדרום תל אביב. חנן התוודע לתושבי השכונה תוך כדי עבודתו כמורה לספורט. לא מעטים מתלמידיו נמנים עם תושבי השכונה, שנודעה בעבר הלא-רחוק כזירה למעשי פשע, לאלימות ולעישון-סמים.
הפשיעה פחתה
חנן אירגן צוות של נוער מקומי, גילאי 18-22, והצליח לשכנעם לערוך פעולות-התנדבות בקרב ילדי השכונה. הצעירים ניאותו להדריך את הילדים, בפיקוחו, במשחקי-ספורט במועדון המקומי. את הציוד הספורטיבי הדרוש הצליח לגייס בעיריה. כתוצאה מפעילות זו פחתה באחרונה באורח משמעותי הפשיעה בשכונה - כפי שמעידים גורמים בכירים במשטרת תל אביב.
אבל לא רק בנוער מטפל חנן. לפני חצי שנה יזם פעולה להעלאת קיצבת הביטוח הלאומי שלה זכאים קשישים. הוא ראה בקיצבה הנמוכה שניתנה אז לזוג-קשישים, סכום פחות מדי. כהרגלו, הריץ גם הפעם מכתבי-מחאה למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי. בעקבות מכתביו הוזמן לפגישה אישית עם המנכ"ל ובה הובטח לו לטפל בעניין.
כחודשיים לאחר מכן הועלתה קיצבת הקשישים, אף כי עדיין "אינה בדרגה אופטימלית של הגינות" - כטענת חנן. בימים אלה שוקד חנן על תוכנית מיתאר ארצית לתיכנון אתרי-נופש ופנאי, שאותה התווה כמומחה לדבר. אולם, על תוכנית זו, שאת כלליה כבר התווה, הוא אינו מוכן להרחיב את הדיבור, כל עוד לא התקבלה על דעת הרשות המוסמכת. אם תאושר - יוכל לזקוף אותה גם לזכותו.
לבד מעיסוקיו היומיומיים, חנן הוא גם בעל לאשה ואב לשני ילדים, בגיל בית הספר. אלה מקבלים את פעילותו בהסכמה שבשתיקה ומחכים בקוצר-רוח לסוף השבוע, כאשר זונח הבעל והאב כל פעילות ומתמסר למשפחה.
